מאירי על בבא מציעא קב

הנושא ונותן באמונה והוא שאמר לחברו חפץ זה תדע שבכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר בו כך וכך אפילו אמר לקחתיו בסלע ורוצה אני להשתכר בו בשתים אין לו עליו אונאה ומ"מ מתקנת חכמים ומתורת איסור בדברים שיש בהם חיי נפש שלא להשתכר בו יתר משתות אלא שאם נשתכר הרבה אינו בדין אונאה והנושא ונותן באמונה שהזכרנו אם לקח הרבה דברים שבמין אחד כאחד ולקחם בערך אחד הן רעה הן יפה אל ימכור את הרע באמונה ושיאמר על כל פנים כך אני רוצה להשתכר בו ואח"כ ימכור את היפה בשווייה אלא או זה וזה באמונה או זה וזה בשוויו ויש לו לחשוב בדמי המקח ההוצאות שנעשו בו כגון שכר כתף שכר חמר ושכר פונדק והוא הדין לשאר הוצאות כל סחורה לפי מה שהיא ואף שכר עצמו שנתבטל למכירת הסחורה מחשב אותה ומ"מ אם נהגו בסחורה זו ליטול המוכר שכרה מתוכה על דרך שהיה מנהגם במוכר בגד פשתן שהיה קצוב ליטול המוכר ארבעה למאה בשכר טורח מכירתו אינו מחשב לשכר עצמו אלא אותו שכר לבד ואע"פ שאפשר שירויח עוד במלאכה אחרת:

זה שאמרנו בנושא ונותן באמונה שלא ימכור את הרעה באמונה והיפה בשווייה שפירשנוה לענין איסור יש מפרשים אותה לענין הדין וכגון שלקח מאה חתכות בגד בשיעור אחד ומכר עשרה מהם ואומר ללוקח אני לקחתים בעשרה עשרה ואני מוכרם באחד עשר ונתרצה לו הלוקח בכך ופרע מעותיו וכשבא ליטול את בגדיו הלה בורר לו הרעות ואומר לו שלא מכר באמונה אלא הרעות אבל היפות אין רצונו למכרם אלא בשוויים ואמרו בכאן שאין הדין כן והלה מכריחו לקבל מי שפרע או שימכור לו כלן באמונה או כלן בשוויין:

זה שאנו קורין לענין זה שהזכרנו נושא ונותן באמונה הוא מפני שהלה מאמינו במה שאומר שכך וכך לקחו ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה בדרכים אחרים כמו שכתוב בפירושיהם ואין דבריהם נראין כלל:

יש מי שאומר מכח סוגיא זו בראובן שלא היה יודע שהיה שמעון חייב לו כלום ובא שמעון אצלו ואמר לו הריני חייב לך והילך סלע זו על מנת שתמחול לי כל חוב שיש לך עלי ואפילו יזדמנו לך עדים וראובן זה נשמע לו ומחל ואח"כ נזדמנו לו עדיו שאין מחילתו מחילה וכמו שאמרו בכאן מי ידע דמחיל ומ"מ אם אמר לו יודע אני שיש לך עדים אעפ"כ קבל סלע זה ומחול הרי זה מחול ואין הדברים נראין לי שבאונאה הרי הוא רואה וסובר שאין שם אונאה אבל זה אין כאן אומדן הדעת שלא יהא חייב לו אדרבה ראוי לו ידון בעצמו מפני מה זה מחזר אחר מחילתו ואחר שכן ודאי מחל וכן יראה בסנהדרין מסוגית נאמן עלי אבא שאמרו במחול לך שאין יכול לחזור ואע"פ שאינו יודע כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת שתי המשניות שלפניה והוא שאחר שביאר שיעור האונאה ושיעור חזרתה בגוף המקח חזר וביאר את דינה בגוף המטבע הן שקנה במטבע זה סחורה הן שהחליף מטבע במטבע ולא שיהא במטבע טעות כגון שהוא מזוייף בסיגים או כיוצא בו או שפרעו במטבע שאינו יוצא שכל כיוצא בזה אף בכל שהוא חוזר ונותן לו מטבע היוצא ושאינו מזוייף אלא שאף המטבע היוצא הולך ופוחת תמיד וצורתו מתחלת להמחק מעט מעט ואע"פ שיוצא על ידי הדחק ועל זה אמר עד כמה תחסר הסלע ולא יהיה בה אונאה ר' מאיר אומר ארבע איסרות איסר לדינר ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין פונדיון לדינר ר' שמעון אומר שמנה פונדיונין משני פונדיון לדינר עד מתי מותר להחזיר בכרכין עד שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו אחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ואין לו עליו אלא תרעומת ונותנה במעשר שני ואינו חושש מפני שאינה אלא נפש רעה אמר הר"ם כבר ביארנו פעמים רבות שהסלע ארבעה דינרין וששה מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין והלכה כר' שמעון אין כל בני אדם מכירין הדיינין ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות עד שיכנס לכרך ויראהו למכירים ומה שאמר אם היה מכירה מקבלה הימנו אפילו לאחר שנים עשר חדש זהו במדת חסידות ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידין בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות אבל המקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות במשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק והראיה על זה מה שאמר שאינה אלא נפש רעה:

אמר המאירי עד כמה תהא הסלע חסרה שעד שיעור זה לא יהא בה אונאה אלא שיהא בדין מחילה ר' מאיר אומר ארבעה איסרות לסלע שהוא איסר לדינר והוא אחד מכ"ד שהרי כ"ד איסרין בדינר כמו שביארנו ועד כאן ולא עד בכלל הרי היא מחילה ועד עצמו והוא איסר לדינר הרי הוא אונאה ויתר מאחד מכ"ד בטול מקח ונמצאת אונאה במקח שתות ובמטבע אחד מכ"ד ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונות לסלע שהוא פונדיון לדינר כמו שאמרו שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין והוא חלק אחד משנים עשר ואף בזו לא עד בכלל אלא כל שבפחות מחלק לשנים עשר נמחל והוא עצמו אונאה יתר הימנו בטול מקח ושאלו בגמרא לדבריהם מה נשתנה שיעורם משיעור המקח ופרשו שהמקח רבו בבגדים ובמיני מלבוש והאונאה ברוב הוא ללוקח ומתוך שאדם הומה להתכבד במלבושיו אינו קפיד על כל יוקר שבפחות משתות אבל המטבע שאין התגר מוציאה אלא למזונותיו ואין אדם הומה על המזונות כבמלבוש וכמו שאומרים במשל הדיוט עשיק לגביך ושוי לכרסיך כלומר שתוותר במלבושיך ושתצמצם במזונותיך אין אדם מוחל בו מן הסתם אלא עד אחד מכ"ד לר' מאיר ועד אחד מי"ב לר' יהודה ומ"מ ר' שמעון הולך בו אחר שתות כשאר סחורות והוא שאמר שמנה פונדיונות לסלע שהם שני פונדיונות לדינר וכן הלכה:

ועד מתי מותר להחזיר שהרי מטבע הדבר מצוי שלא להיותו ניכר לרוב העולם כשאר הסחורות כדי ליתן בהם שיעור ראיות קרובים בכרכין עד כדי שיראה לשלחני אבל בכפרים שאין שם שלחני וקרוב אינו בקי בכך עד ערבי שבתות שהיו שלחנים או תלמידיהם באים בכפרים להחליף פרוטות ומטבעות לצורך הוצאת שבת או בני הכפרים נכנסים בעיירות וכן הלכה וכן הדין בכל שאין יכול לידע עד זמן מרובה שנותנין לו שיעור הראוי כמו שכתבנו למעלה ומכאן כתבו גדולי המחברים שאם הוא במקום שאין השלחנים באים לשם ואחר זמן מרובה בא לשם בקי או הלך הוא למקום אחר ונודע לו שטעה חוזר וכן באבנים טובות ומרגליות וכן כל כיוצא באלו וכן הלכה:

אם היה מכירה ר"ל אם זה שהוציא מטבע זה ונתנה לחברו במקחו מכירה שהיא היא אף לאחר שנים עשר חדש ראוי לו ממדת חסידות להחזיר לו מעותיו שהרי מ"מ אפשר לו להוציאה על ידי הדחק ואין כאן פסידא אלא שאם אינו מקבלה אין להלה עליו אלא תרעומת הואיל ולא החזירה בזמנה וכן פירשו בגמרא וכן הלכה:

ונותנה למעשר שני ואינו חושש כלומר מטבע זה הואיל ויוצא על ידי הדחק מחללין עליה מעשר שני ואין דנין אותו כאסימון או כמטבע שנפחתה צורתה מכל וכל שמאחר שיוצאה על ידי הדחק אין נמנע מלקבלה אלא מי שהוא פחות וכילי ושקירות לבו אינן הומות אלא לגניזת המטבע ומ"מ פירשו בגמרא דוקא בשוויה אבל שיחלל עליו במטבע יפה לא שאין מקילין בו משני צדדין שלא לדונו כאסימון ולדונו כמטבע יפה וגדולי המחברים פסקו בה כסלע יפה ומ"מ פחתה כיתר משתות אין מחללין עליה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: