מאירי על בבא קמא צא

לעולם לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע או כל דבר שהזיקו מצוי שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

בור שכסהו כראוי אע"פ שלא סתמו מכל וכל ונפל שמה שור או חמור ומת פטור כמו שיתבאר:

ונשלם הפרק ת"ל:

שור שנגח את הפרה וכו' אחר שהשלים ביאור ענין החמשה מועדים שבבעלי חיים כמו שסודר ענינם זה אחר זה והאריך אחר הזכרתם בענין האדם והשור שהם המועדים שעניניהם ארוכים היתה כונת בעל התלמוד להאריך בעניני שאר המועדים שאינם בעלי חיים והם הבור והאש והיתה עקר כונתו בזה הפרק לבאר עניני הבור בתכלית עניניו ובפרק האחר האריך בעניני האש ואולם קודם שיתחיל הנה בביאור עניני הבור כיון להשלים מעט מה שהניח מעניני השור ומעניני הנכנס לחצר חברו או מניח כליו לשם אם ברשות ואם שלא ברשות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בהשלמת ביאור עניני השור השני במי שנכנס או מכניס את שלו לחצר חברו ועל איזה צד נקרא ברשות ושלא ברשות השלישי בענין הבור על איזה בור הוא חייב הרביעי איזו סבה פוטרתו מנזקי הבור אע"פ שהבור בתכונה המחייבת ומה שנפל בו הוא מן הדברים שהוא חייב בהם בנזקי הבור החמישי על איזה דבר הוא חייב בנזקי בור הששי לבאר הדברים שכל הבהמות שוות בהם אע"פ שהוזכר בהם שור בפרט זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים כמו שיתבאר והחלקים יתבלבל סדרם מעט בזה הפרק ויכנס האחד בגבול חברו כמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר עניני החלק הראשון ואמר על זה שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד אמר הר"ם זאת המשנה היא על דעת סמכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין ואלו נתברר לנו כי אחר שהפילה זה העובר נגחה לא נתחייב על העובר שום דבר וכן אם נתברר לנו שנגחה והיא מעוברת והפילה עוברה יהא חייב חצי נזק אף מן העובר כלומר חצי דמי העובר ולפי שהוא ספק ישלם רביע דמי עובר שהוא חצי החצי וזה כשהוא תם ואם היה מועד משלם נזק לפרה וחצי נזק לעובר וכן כשנגחה פרה את השור ונמצא ולדה בצדה אם נמצאת הפרה יקח חצי נזק מגופה כמו שקדם ואם אבדה הפרה ולא נמצאת ונמצא הולד משלם ממנו רביע נזק לפי שאלו נתברר לנו כי בעודו בבטנה נגחה היה הדין שישלם חצי נזק כפי העקר שבידינו מעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו ולפי שהוא ספק משלם רביע כמו שביארנו ואין הלכה כסמכוס בכל זה המאמר אלא כחכמים המוציא מחברו עליו הראיה ואפי' אם אמר הניזק בריא והמזיק יאמר איני יודע לא יוציא ממנו שום דבר אלא בראיה:

אמר המאירי שור שנגח את הפרה והיתה מעוברת וראו עדים את נגיחתו מרחוק ולאחר שעה באו אצל הפרה ונמצאת הפרה מתה והולד מת בצדה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ונמצא שאין בעל השור חייב בנזקי הולד או שמא אחר נגיחה ילדה ומכח הנגיחה מת הולד והרי בעל השור חייב אף בנזקי הולד והרי בעל השור אומר הריני משלם חצי נזק בפרה שבשור תם אנו עסוקים אבל בולד איני משלם כלום שמא קודם נגיחה ילדה ובעל הפרה תובע חצי נזק של פרה וחצי נזק של ולד הרי זה משלם מגופו של שור חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד שנזק הולד מוטל בספק וממון המוטל בספק בדבר שספקו ראוי לספק עליו לבית דין חולקין:

ומ"מ משנה זו לדעת סמכוס היא שנויה אבל לדעת חכמים אינו משלם על נזק הולד כלום ואפילו אמר הניזק בבריא שמכח הנגיחה ילדה והמזיק שמא שכל המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו בריא ושמא ויש שואלין והלא מנה לי בידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואף זו הרי מודה בנזק הפרה ואינו יודע בנזק הולד ואינה שאלה דבחמשין לא ידענא ריעא טענתיה שהרי היה לו לידע אבל כאן לא היה לו לידע שהרי לא היה שם ואפילו היה שמא לא ראה ולא השגיח והוה ליה כמנה לי ביד אביכם והם אומרים חמשין ידעינן וכו' שבאותן [שאינם יודעים פטורין] כמו שאמרו בפרק כל הנשבעין שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וכן כתבו גדולי הדורות שבגלילות אלו שמי שהעיד עליו עד אחד שחייב לפלוני מנה והלה אומר איני יודע שנשבע שבועת התורה שאינו יודע ואין אומרין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם וצ"ל תחלה בשאינו אומר שהלוה לו מנה בפניו אלא שאמר כן בצד דלא ריע טענתיה באיני יודע ואף רבים חולקים עליהם שאף בזו אין שבועת התורה שאין שבועת התורה באיני יודע לעולם אלא או שבועת היסת או דין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לפי מה שהוא ומ"מ זו שבכאן זה שאומר איני יודע אין טענתו חלושה ואף כשהניזק טוען בבריא ומזיק שמא פטור לדעת חכמים ואין הפרש בדבר בין שהפרה והולד לאחד בין שהפרה לאחד והולד לאחר:

ומ"מ אם נתברר שמכח הנגיחה ילדה משלם חצי נזק על הכל אלא שפרשו בגמרא שאין שמין את הפרה לבד ואת הולד לבד ששומא זו הפסד למזיק אלא שמין כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמנים נמצאת שומת הפרה שמנים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין את הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא בזה למזיק ואע"פ שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מ"מ הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ודין זה שבארנו בתם כך אתה למד הימנו למועד כדינו:

ונעתק מזה לדין אחר שהפרה נגחה והיתה בחזקת מעוברת וראו עדים את נגיחתה מרחוק ולאחר שעה הלכו אצלה ומצאו עוברה בצדה אם חי אם מת והרי הם מספקים אם בשעת נגיחה היתה מעוברת ושיהא הולד מסייע בנגיחה ויפרע ממנו חצי מה שמתחייב מן הדין או שמא כבר ילדה בשעת נגיחה ואין הולד מסייע בנזק כלל ודבר זה אתה מפרשו בשהפרה לאחד והולד לאחר ונחלקים בה בעל הפרה ובעל הולד שאלו היה הכל לאחד הרי הוא אומר לו מ"מ שלך הזיק והפרה נגחה והריני משלם מגופה כל חצי הנזק ולא סוף דבר בשקדם ותבע לבעל הולד שגלה דעתו ששותף יש לפרה בנזק אלא אף בשקדם ותבע לבעל הפרה ואומר אנא פרה דידך אזיקתן שהרי מ"מ בעל הפרה אומר שותף יש לי בה משתלם חצי נזק מן הפרה פירשו בגמרא חצי הנזק הראוי להתחייב והוא רביע הנזק ורביע נזק הראוי להתחייב מן הולד והוא שמינית הנזק מפני שחלק הולד מוטל בספק וחולקים ודבר זה לדעת סמכוס כמו שבארנו אבל לדעת חכמים בעל הפרה משלם רביע הנזק ובעל הולד פטור מכלום שהמוציא מחברו עליו הראיה:

וכן פרשוה בגמרא לדעת אחרת כשהפרה והולד לאחד ופירושו אם הפרה בכאן משתלם חצי נזק מן הפרה שאם כבר ילדה הרי הפרה עשתה כל הנזק ואם לא ילדה הרי מ"מ היא וולדה גוף אחד הוא ומשתלם כל החצי נזק ממנה ואם הפרה אינה בעולם ותם אינו משתלם אלא מגופו משתלם רביע הנזק מן הולד לדעת סמכוס ולדעת חכמים פטור לשלם מן הולד כלום ומ"מ אם נתברר שמעוברת היתה בשעת נגיחה אף אם אבדה הפרה משתלם מן הולד כל החצי נזק שגוף אחד הוא עם הפרה ופרה שהזיקה גובה מולדה:

ומ"מ שנראה מדברינו שכל שידוע שמשנגחה ילדה ופרה דחד וולד דחד שמשתלם חצי נזק בין הפרה והולד שנראין הדברים שהפרה והולד שוין בתשלומין בתלמוד המערב הקשו וכי רגלה של פרה לאחד וכלה לאחד משלם בעל הרגל כבעל הפרה והלא אמרו לעיל י"ג א' שלמים שהזיקו גובה מאמוריהן ואסיקנא מבשרן כנגד אמוריהן עד שתירצו במועד היא מתניתא ובתוספות כתבו דחצי ורביע לאו דוקא אלא סימנא בעלמא שאם היתה הפרה שוה עכשו מנה ועם הולד היתה שוה מאה וחמשים גובה השני חלקים מן הפרה והשליש מן הולד:

זהו ביאור המשנה והיא שנויה לדעת סמכוס ושלא כהלכה והלכה כחכמים החלוקים על סמכוס ועל הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

המוכר שור לחברו וקבל זה מעותיו וזה קבל את שורו ונמצא נגחן והוא שכבר נגח ברשות המוכר ולא נודע לזה בשעה שלקחו אם לחרישה לקחו הרי זה מקח טעות ואע"פ שלא נתאנה בדמיו המקח בטל ואם לשחיטה לקחו אין כאן מקח טעות כלל נסתפק הדבר אם לחרישה לקחו אם לשחיטה דנין דבר זה לפי ענין האיש אם הוא עובד אדמה אף אנו דנין בו שלחרישה לקחו ואם הוא טבח אנו דנין בו שלשחיטה לקחו:

חכמי הצרפתים מוסיפין בה שלא נאמר כן אלא בשהמוכר מכיר אח הלוקח שאם לא היה מכירו אף הוא יכול לומר לא הייתי יודע שלחרישה אתה מבקשו ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשה בכאן נחזי אנן אי גברא דזבין לרידיא וכו' היה לו לומר בשאין מכירין זה את זה ומ"מ יראה לי לדבריהם שלא רצה לתרצה בדבר שאינו מצוי ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו העמידוה אף בשאין מכירים הואיל והדבר ידוע לכמה בני אדם הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו והביאו ראיה לדבריהם ממה שנאמר במסכת קדושין מ"ט ב' באחד שמכר נכסיו על דעת שיעלה לארץ ישראל ולא פירש כן בשעה שמכר ולסוף לא עלה ורצה לבטל את המכר ולומר שעל דעת כן מכר והעמידו את המכר מטעם דברים שבלב אינן דברים הא אם היו דברים היה המקח בטל אע"פ שהדבר נעלם מן הלוקח ולדעת קצת מפרשים אין כאן ראיה שאף בזו הם אומרים שלא אמרו לדקדק ממנה שאלו היו דברים המקח בטל אלא בשידע הלוקח שהיה הענין כאלו התנה כן ללוקח ואפילו נודע דעתו לרוב העולם הואיל ולא נודע ללוקח אנו מעמידין את המכר ומ"מ נראה לי כדברי הראשונים שכל שהולכין בו אחר כונת הלב כגון שמע ומת בנו וכיוצא בו על הדרך שיתבאר במקומו על אותם שאומרים עליהם בדברים שבלב שהם דברים אין מחלקין בין שנודע ללוקח בין שלא נודע הואיל ונודע לרוב העולם וכן עיקר:

לא היה ענין האיש מוכיח על דבר זה כגון שזה משתמש בשתיהם ר"ל לעבודת האדמה ולשחיטת הבהמות דנין את הדבר לפי ענין הדמים והוא שלשחיטה אדם מוכר הבהמות שהאדם מפקפק בהם לאיזו סבה והם נמכרות בזול יותר מאותן שנמכרות לחרישה שאין אדם מוכר לצורך חרישה אלא אותם שאין אדם מפקפק בהם כלל ולפי ענין הדמים אדם מכיר אם לחרישה נמכר ושיהא מקח טעות אע"פ שלא נתאנה בדמיה או אם לשחיטה נמכר ושלא יהא שם דין מקח טעות אלא דין אונאה למחול בפחות משתות ולהחזיר אונאה בשתות ואם יתר על שתות לבטל מקח בשיעור הידוע כמו שיתבאר במציעא ואע"פ שבענין צמד ובקר ר"ל במכר את הצמד אם מכר את הבקר אם לאו אמרו חכמים אין הדמים מודיעים והלכה כדבריהם אין הנדון דומה לראיה שצמד ובקר שני דברים הם ואין כוללים דבר שלא נזכר בתוך דבר הנזכר בשביל ערך הדמים ואין כח ביד חכמים להכחיש עקר הלשון לומר שלא כיון לצמד אלא לבקר אבל בדבר אחד יש לנו לדון לפי ערך הדמים למה נמכר ולמה לא נמכר וקצת חכמי הצרפתים מתרצים שבצמד ובקר יש כאן רוב וחזקה והוא שרוב בני אדם קורין לצמד צמד ולבקר בקר וכן שהוא מוחזק אבל מוכר שור לחברו שיש חזקה כנגד הרוב שהרי המוכר מוחזק אומרים הדמים לסייע לחזקה או לרוב והרבה מתרצים אותה בדרכים אחרים כמו שכתבנו בפירושנו אלא שזה שכתבנו תחלה עיקר:

והודעת הדמים שכתבנו רוב מפרשים פרשוה אף בפחות משתות ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר דין דמים מודיעים אלא כשיש הפרש ביניהם ביתר משתות דומיא דצמד ובקר לדעת ר' יהודה שאמר בה הדמים מודיעים וראיה אצלם משמועת ביעי דפעיא האמורה במסכת ביצה ז' א' שאמרו עליה מהו דתימא האי גברא לאכילה בעי להו והאי דקא בעי דפעיא משום דצריבן קא משמע לן דמקח טעות הוא מפני שהוא שנוי חפץ ולמדת שאלמלא שהוא שנוי חפץ כגון ששאל ביצים סתם אע"פ שטוען שלהושבה לקחם לא היה מקח טעות ולא היינו באין בה מטעם דמים מודיעים ואלו היה תוספת דמים מועטים ראיה היה להם להזכיר שם תוספת הדמים ולברר מתוכם שלהושבה לקחם ומקחו טעות אף בבצים סתם ולא היה מקום למה שאמרו שם מהו דתימא וכו' וחוץ מכבודם אין כאן ראיה שאף בשלקחם על סכום דמים הראויים ליתן בביעי דפעיא אפשר שלצורך אכילה הוא שואלם שהרבה בני אדם שואלין אותם אע"פ שאינם צריכים להם אלא לאכילה מפני שהם משובחים יותר והואיל ושניהם לאכילה היה ראוי לדון שאין בו מקח טעות אלא שיחזיר לו מה ששוים ביעי דפעיא יותר מביעי דשחוטה והוא הקרוי שם ביני ביני אבל כשהזכיר לו ביעי דפעיא ודאי הואיל ויש כאן שנוי חפץ מקח טעות הוא אף בלא תוספת דמים:

היה זמן שחיטה והיו דמי הנמכרים לשחיטה ביוקר כאותם הנמכרים לחרישה ואי אפשר להתבונן בכך הרי זה אינו חוזר כלל ונשאר השור ביד הלוקח שהמוציא מחברו עליו הראיה ואע"פ שרוב בני אדם לחרישה הם לוקחים אין הולכין בממון אחר הרוב לא אמרו רוב אלא באיסורין כגון תשע חנויות ודומיהם ואע"פ שבמסכת קדושין בשמועת תינוק הנמצא אמרו שאם רוב גוים גוי רוב ישראלים ישראל לענין החזרת אבדה טעם הדברים שאין בה שום חזקה למוצא אבל כל שיש חזקה לאחד אין מוציאין ממנו מטעם רוב:

דבר זה כך אתה דנו בין שיודו שניהם זה לזה שלא התנה לו אם לחרישה אם לשחיטה בין שיאמר הלוקח לחרישה לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיטה התנית ולשחיטה מכרתיו:

היה השור ביד הלוקח ולא פרע המעות עדיין נעשה האחר מוציא מחברו והוא צריך להביא ראיה או ליטול את שורו כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה: