מאירי על בבא קמא פח

שור שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור והפיל עצמו לשם שנמצא היזקו מצד הירק ולא לכונת היזק פטור ממיתה וחייב בכופר:

זה שחייבנו במפיל את הכותל בחכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל והוא מה שאמרו דקא אזיל מיניה מיניה שאם לא כן הרי הוא כעין צרורות שאין כאן אלא כחו ואין בו לא מיתה ולא כופר ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זו תולדה של שן לגמרי שהרי יש כאן קצת שנוי:

כשם שהמועד בלא כונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים ר"ל בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אא"כ בכונה וכן כתבו רבותי נ"ע וגדולי המחברים מחייבים אף בתם:

אע"פ שביארנו בנתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם שהוא פטור ממיתה מ"מ נתכון להרוג שור זה והרג את זה חייב ויש פוטרים אף בזו ומ"מ כיוצא בו באדם פטור שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו וכן פטור מן התשלומין ומן הגלות כמו שיתבאר במקומו הזורק אבן לבית שיש שם ישראלים הרבה פטור הואיל ולא נתכוון לזה בפרט ואין צריך לומר אם היו שם שאר בני אדם מעובדי הגילולים שאפילו היו כלם ישראלים חוץ מאחד פטור שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה הוא:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה שור האשה שור של יתומים שור האפטרופין שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין חייבים מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להם בעלים אמר הר"ם חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים חד לגופיה והשש לרבות אלו הו' המנויין כאן והם שור האשה ושור האפטרופין וכו' ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שור האשה אע"פ שאין דעתה מכוון כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה ויש שואלים מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל ולפי מה שפרשנו אין צורך בכך וכן שור של יתומים אע"פ שאין להם אפטרופסין וכן שור האפטרופין ר"ל שור של יתומים שיש להם אפטרופין ושור המדבר והוא של הפקר ושל הקדש ושל גר שמת שאין לו יורשים ואע"פ שלא הועדו בבעלים שלא נאמרה העדה בבעלים אלא בשיש להם בעלים ומ"מ אשה ואפטרופין צריכים העדה וכלם פטורים מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה ורבותי מחייבין באפטרופוס ואיני מודה להם ור' יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים:

ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא וכלם שהמיתו נסקלים ואע"פ שבפרק ראשון פסקנו במשנת נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואע"פ שהביאו עמה זו של ר' יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מ"מ אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כר' יהודה:

ופירשו בגמרא לדעת ר' יהודה שאפילו נגח ולבסוף הפקיר או הקדיש פטור מן המיתה ויתר על כן אמר במה שאמרו שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שאפילו לא היה הקדש בשעה שנגח אלא שאח"כ הקדישו פטור עד שתהא העדה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ר"ל שיהא לו בעלים לאפוקי הקדיש או הפקיר הא אם מכרה לאחר חייב אף לר' יהודה וכבר בארנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה החלק החמישי ואמר על זה שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור אם עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר הקדישו בעליו מוקדש שחטו בשרו מותר אמר הר"ם אמרה תורה סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וכיון שגזרו עליו סקילה היאך יתכן לאכלו אבל הוצרך לא יאכל לאסרו בהנאה:

אמר המאירי שור שהוא יוצא ליסקל ר"ל שנגמר דינו לסקילה שהוא נאסר בהנאה מיד כמו שכתבנו למעלה אם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין לו זכות בו כלל ואם שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו מוקדש ובית דין מכריחים אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדק הבית שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה בית דין סוקלים אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל ואם שחטו מותר באכילה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שבארנו בעד שלא נגמר דינו שאם הקדישו מוקדש כך הדין במכרו שהוא מכור ולא להפקיעו מסקילה אלא שכל שנשתכר בו הלוקח בחרישה זכה ואין אומרין שלא חל המכר ומחזיר דמי שכירות החרישה לבעליו אבל לאחר גמר דין אינו מכור כלל ומחזיר דמי החרישה והם אסורים בהנאה:

אף לענין הפקר יראה שהדין כן שקודם גמר הדין הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמר דין אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירותו ויאסרו בהנאה:

למטה יתבאר שהשומרים כלם נכנסים תחת הבעלים ואם המית את האדם ברשותם השור נסקל והם מחזירים שור אחר או דמיו לבעלים מעתה אם לא נגמר דינו והחזירו שומר לבעליו הרי זה מוחזר ונפטר השומר ובית דין יוציאוהו מיד הבעלים לסלקו או יבריחוהו הבעלים או יהו קודמים ושוחטים אבל משנגמר דינו אין החזרתם כלום ולא שבשאר איסורי הנאה נאמר כן שכל איסור הנאה הבאה מאליה אומר לו הרי שלך לפניך כמו שיתבאר בגוזל חמץ ועבר עליו הפסח שמחזירו בעינו אבל בזו טעם הדבר מפני שזה פשע כשלא החזירו קודם גמר דין ויבריחהו קודם שלא יהו בית דין מוצאין אותו ואחר שלא יהא השור לפניהם לא יגמרו את דינו שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים אין גומרין דינו אלא בפניו שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט אף השור כן:

כשם שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כך אין גומרין אותו אלא בפני בעלים אם היו לו בעלים הא שור של הקדש ושל הפקר כבר ביארנו שממיתין אותו אע"פ שאין בעלים:

המשנה העשירית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה מסרו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק אמר המאירי מסרו וכו' פי' מסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים וכשם שהבעלים חייבים בתשלומין חצי נזק בתמות כך השומר ואם הועד ברשותם משלמין נזק שלם ודבר זה בסתם נאמר ר"ל שמסרו לו בסתם שכל שקבל עליו שמירתו באחד מארבעה פנים אלו ר"ל בשומר חנם ובשומר שכר ובשוכר ושואל כלם קבלו עליהם מן הסתם שמירת גופם אם הוזקו לשלם היזקם לבעלים ויעשו הם דין עם המזיק על הדרך שבארנו בפרק ראשון וכן קבלו עליהם מן הסתם שמירת נזקיהם אם הזיקו שיתחייבו הם בנזקיהם ואין צריך שיקבלו בפרט שמירת נזקיהם שמן הסתם כך הוא אא"כ פרשו שאין מקבלין עליהם שמירת גופם או שאין מקבלין עליהם שמירת נזקיהם וכשתגיע בגמרא בסוגית מסר שורו לשומר הזהר לפרשה בדרך שלא יצא לך ממנו סתירה לדבר זה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: