מאירי על בבא קמא עב

מקצת גאונים כתבו שאף לדעת האומר בתפשו ניזק שאין שמירתו עליו לבד לדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו מודה הוא בבעל חוב שתפש מן הלוה לגבות הימנו שנעשה התופש שומר עליו לגמרי וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו שיש הכאות שאין בהן נזק ולא רפוי ושבת אלא צער מעט ובשת ובארנו שכל כיוצא בזה היה להם שעור קצוב ליותר חמור שבהם כגון קטן שבייש את הגדול או בזוי את המכובד ובכלל אלו מי שתקע לחברו שנותן לו סלע ותקיעה זו פרשו בה תקיעה באזנו בפיו או בשופר ולא חרשו וגדולי המפרשים פרשו תקיעה בכפו על איזה מקום שבו וסלע זה הוא סלע מדינה והוא חצי דינר והוא שמינית שבסלע צורי שכל כסף האמור בתורה כגון שלשים של עבד ומאה כסף וחמשים כסף הוא כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה ודבר זה אין מגבין אותו בבבל שהרי עיקרו קנס הוא כמו שכתבנו ומ"מ אם תפש אין מוציאין מידו ומה שנזכר כאן על רב הונא שהגבהו בבבל אפשר שאותה שעה בארץ ישראל היה ואע"פ שלסמוכים אנו צריכים שמא סמכוהו וזה שאמרו בתלמוד סנהדרין י"ד א' רב הונא ורב הושעיא הוה מישתקיד ר' יוחנן למסמכינהו ולא איסתייעא מילתא יש גורסין בה רב חיננא ורב הושעיא:

הוזכר בכאן באחד שזיכה לו הדיין סלע על חברו ומתוך שהיה אצלו דבר מועט לא רצה ליטלו ואמר לפני הדיין שיתנוהו לעניים ואח"כ חזר בו ואמר שיתנוהו לו ואמר לו הדיין שכבר זכו בו עניים ואינו יכול לחזור בו ואע"פ שאין כאן עניים שיהו זוכין בה הואיל והדיין היה לשם הרי זה הדיין כיד העניים לזכות להם במקומם ודבר זה נתחבטו בו המפרשים מה הוצרכנו להיות הדיין כיד העניים וכי מי שאמר סלע זו לצדקה אע"פ שאין כאן עניים ולא זוכה להם במקומם רשאי הוא לחזור והלא אמרו בפיך זו צדקה ואזהרה לבית דין בכלם לעשותו כמו שהתבאר במקומו:

ופירשו גדולי הפוסקים שאלו היה סלע זה ברשותו לא היה רשאי לחזור בו אלא שמתוך שאין סלע זה ברשותו אינו רשאי להקדישו וכמו שאמרו כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינו מוקדש אבל אם יכול להוציאו בדיינין אם הוא קרקע יכול להקדישו אבל מטלטלין כגון מלוה ופקדון או סלע זה שזכה בו בדמי בשתו וכל כיוצא בזה אע"פ שיכול להוציאו בדיינין אין הקדש חל עליו שהרי הוא כגזל ולא נתיאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומ"מ אם העמיד זה את הלוה או הנפקד אצל העני או אצל הזוכה במקומו קנה העני מדין מעמד שלשתן וזהו שהוצרך בכאן להיות הדיין במקום העני שכל דיין קבוע וחשוב אביהם של עניים הוא ואפטרופוס שלהם זהו דעת גדולי הפוסקים:

וקצת אחרוניהם חלקו עמהם לומר שאף מה שאין בידו רשאי להקדיש הואיל ואין הלה כופר בו או מסרב ליתן ולא נאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלא במסרב ליתן ומ"מ נראין דברי הראשונים שהרי בפרק מרובה ע' א' אמרו שאין כותבין אוריכתא אמטלטלי ואפי' בלא כופר ובאין עליה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' ואע"פ שאמרנו שם דוקא בכפר מ"מ כשהעמידוה בלא כפר היו באים עליה מטעם גזל ולא נתיאשו הבעלים ועוד שהרי אמרו שם ס"ח ב' בגנב אפילו עמד בדין שאינו יכול להקדיש אלא שזו הם מפרשים אותה במסרב ואין דבריהם נראין:

מ"מ לדעתם צריך לפרש מה הוצרכו בכאן לזוכה במקום עניים אלא שפרשו קצת גאונים שלא נאמר בפיך זו צדקה אלא לומר שהוא עובר בבל תאחר אבל לא שיהו בית דין מוציאין מידו ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה אף בערב שבת דוקא בדבר שהוא תנאי העיר ומה שאמרו ר"ה ו' א' אזהרה לבית דין שיעשוך פירושו עשוי בדברים עד שיאמר רוצה אני ועל דרך זה אמרו ב"ב ח' ב' אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה אבל כל שלא יאמר רוצה אני אין בית דין מוציאין מידו אלא אם כן זכו בהם מן הדין והוא שהוצרך הדבר לזוכה במקומן לזכות להם מן הדין ולזה הטעם בעצמו הוא שאמרו במקום אחר ב"מ י"א ב' עישור זה שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו:

וקצת גאונים פירשו בזו שלא היו רוצים הבעלים להפקיע את ההקדש אלא שהיו רוצים לשנותו וללוותו והיה רשאי בזה כל שלא בא ליד גבאי כמו שאמרו בערכין סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר בין שאמר עלי בין שאמר הרי זו ואמרו שמכיון שהיה שם זוכה במקום עניים הרי היא כמו שבא ליד גבאי ואי אפשר לו ללוות על מנת לשלם או לשנות דבר אחר:

ויש מי שכתב שכל שאמר בלשון נדר או קבלה אינו יכול לחזור ואפילו לא היה אותו דבר אצלו הואיל וקבל עליו סלע סתם חייב אבל אם אמר לאחר או לבני ביתו תנו דבר זה לעניים יכול לחזור אלא אם כן היה שם זוכה לעניים ואמר בכאן שהדיין זוכה לעניים אע"פ שלא קבלו זכה בו מדין מעמד שלשתן ומ"מ ראינו מי שכתב שאין מעמד שלשתן קונה בדרך זה ר"ל שאלו אמר ראובן ללוי תן ממון זה שבידך לשמעון זה שיזכה בו ליהודה אין זה כלום שכל עצמו של דין מעמד שלשתן חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין הדברים נראין: