מאירי על בבא קמא רכז

הלוקח מן הגוי או המוכר לגוי אין בו משום דינא דבר מצרא כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המוכר לגוי תלם במצרנותו של ישראל מנדין אותו מפני שהרביץ את הארי על כתפו של חברו ואין מתירין אותו עד שיקבל עליו כל אונס הבא לחברו מחמת הגוי הא למדת שאם לא קבל עליו כן אינו חייב באונסיו מן הדין ומ"מ אם אינו מוצא מישראל כמה שהוא מוצא מזה אין לנו עליו דין ודברים:

חכמי האחרונים שבצרפת כתבו שהבתים אין בהם דינא דבר מצרא מפני שהבתים מחיצות מפסיקות ואין בהם ערוב רשויות:

כבר בארנו במשנה שאם נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ואע"פ שבלשון ראשון הבא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה בטעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומ"מ לפי הלשון האחר שהלכה כמותו הרי זה שנוי רשות ומותר ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר ומ"מ אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מידם מ"מ ויהא מחזירן לבעלים הראשונים:

המשנה השלישית והיא מענין החלק השני במה שאדם רשאי לזכות בו אעפ"י שהוא יודע בו שהוא של אחרים ואמר על זה המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו שלו אמר המאירי המציל מן הגייס או מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים כגון שנודע בודאי או שהוכר לכל שנתיאשו כגון שלא היו הם יכולים להציל וזה סיכן עצמו הרי אלו שלו יאוש קונה במי שאינו גוזל להדיא הא אם היו יכולים להציל לא זכה וחייב להחזיר וכן נחיל של דבורים שיש בהם גזל מדברי סופרים אם יצא מכוורתו של אחד אם נראה לכל שאין בעלים יכולים להציל וזה רדף ביער אחריהם והציל הרי אלו שלו הא אם היו יכולים להציל לא נתיאשו ולא זכה ופירשו בתלמוד המערב בשטף נהר אפילו היה צוח חזקה התירם וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

זה שאמרנו במשנה במציל מן הליסטים שהם שלו ופרשנו דוקא בשנתיאשו להדיא או שהיאוש נכר לכל הא סתמא לאו דוקא בליסטים גוי שכל שלא נתיאש בהדיא אינו מתיאש מתוך שהגוים דנין באמתלאות אבל ליסטים ישראל הואיל ודייני ישראל אין מוציאין ממון אלא בעדות וראיות ברורות אף מן הסתם נתיאש מהם והרי הם שלו:

עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן בד"א בסתם אבל אם נודע שנתיאש בכלם מחשבה מטמאתן וכבר בארנוה בפרק מרבה:

הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותיהם מעשר וכבר בארנוה בפרק מרובה וליסטים לענין זה אפילו שאינו מזויין גזלן הוא שסוף הדברים בענין זה הוא שכיון שידע מי גזלה אינו מתיאש אא"כ במי שאי אפשר לו להציל כמו שבארנו במשנה:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ונתגלגל בה לבאר עדות אשה שהוא עדות בקצת דברים ואמר על זה אמר ר' יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והמהלך לתוך שדה חברו להציל את נחילו והזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן לו דמים ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר קוצץ ונותן לו דמים אמר הר"ם אין אשה וקטן נאמנים בדין זה אלא כשהוא מסיח לפי תמו כמו שבארנו בגוי לעדות אשה בסוף יבמות ונחיל נקרא עדת דבורים הנקבצים על המלך שלהם כמו שזה מפורסם וידוע ואין הלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן:

אמר המאירי אמר ר' יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה וחייב מי שנכנס ברשותו להחזירן לבעליהן ואם היו הבעלים לשם הרי הוא יורד לתוך שדה חברו שהנחיל לשם ומציל את נחילו ואע"פ שמזיק לירק או לתבואה שבו משלם מה שהזיק אבל מ"מ מותר הוא בכך אע"פ שהוא יודע שיזיק הואיל ודעתו לשלם אבל אם נתישב גדוד הדבורים בסוכו של אילן ומתירא ליטלן אחת אחת שמא יברחו אסור לקוץ את סוכו ליטלן כלן כאחת אפילו על דעת שישלם שאין תשלומין בזה שהפסד עולמי הוא ור' ישמעאל חולק לומר שרשאי הוא לקוץ ואין הלכה כמותו ויש פוסקין כמותו וכן כתבנוה בפרק מרבה:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: