מאירי על בבא קמא רכח

זה שבארנו שאשה וקטן נאמנין בזה לא מתורת עדות שאלו אמר בעל הנחיל נחיל זה שלי ובעל המקום כופר בו ובעל הנחיל מוציא אשה או קטן לעדות אין נאמנין אלא אין זה אלא במסיחין לפי תמן כגון שהיו הבעלים רודפים אחר הנחיל ושמענו אשה וקטן משיחים לפי תמן ואומרים מכאן יצא נחיל זה:

כשהכשרנו עדות אשה וקטן במשיחין לפי תמם דוקא בשל סופרים ר"ל שאין בהם גזל גמור אלא מדברי סופרים ואם יעידו שקר אין כאן גזל תורה הא בשל תורה אין נאמנין אף לפי תמן וכן כל פסולי עדות וכן מה שאמרו באחד שהיה מסיח לפי תמו ואומר זכורני כשהייתי תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב והעלהו ר' לכהנה על פיו אע"פ שבתורת עדות לא היה נאמן על פי עצמו דוקא בתרומה דרבנן ומ"מ בשבויה נאמנין פסולי עדות לפי תמן אף באיסור תורה והוא שאמרו באחד שהיה משיח לפי תמו ואומר פעם אחת נשבינו אני ואמי לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו אע"פ שאין בן מעיד לאמו וטעם הדבר שבשבויה הקלו וכן נאמנים לפי תמם בעדות אשה להשיאה אע"פ שהוא איסור תורה וטעם הדבר שמתוך חומר שהחמרת לה בסופה שאם בא בעלה תצא מזה ומזה ואין לה כתבה ולא פירות ומזונות לא מזה ולא מזה הקלת עליה מתחלתה להנשא אף בעדות אשה ועבד וקטן וגוי לפי תמן אע"פ שאם יתכונו להעיד אין נאמנין שמתוך חומר העתיד לבא אינה נשאת אלא לאחר שתדקדק בדבר הרבה:

מה שאמרו בכאן שתנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ את סוכו ומציל את נחילו ונוטל דמי סוכו מנחילו של חברו כבר בארנו במשנה שגדולי הפוסקים חולקים בה וכן מה שאמרו בכאן תנאי בית דין הוא באחד בא בחבלת פשתנו על חמורו וזה בחבלת עציו ומת חמורו של בעל פשתן שזה מפרק עציו וטוען את הפשתן וכן זה בא בכדו של יין וזה בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשונו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דבש חברו כתבו גדולי הפוסקים שאין הלכה כן אלא אין לו אלא שכרו ועיקר הדברים שכל שחברו תובעו בכך חייב לעשות מכח התקנה אלא שאם לא רצה לעשות אינו חייב הא אם עשה מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שבארנו בפרק המניח וכמו שיתבאר במשנה הששית ומה שאמרו בפרק מרובה שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד אבדת גופו שאני שהוא מותר להצילה בממון חברו אף שלא בפניו על דעת תשלומין הא הצלת גופו בממון חברו על דעת שלא לשלם אסור הא הצלת ממונו בממון חברו אף על דעת תשלומין אסור אא"כ ברשות וכל שאתה מוצא בתלמוד הצלת עצמו בממון חברו שאסורה דוקא שלא על דעת תשלומין וכל שתמצא בו שמותרת דוקא על דעת תשלומין וכל שאתה מוצא איסור בהצלת ממונו בממון חברו פירושו אף על דעת תשלומין וגדולי המפרשים פרשו שכל שאין בעל הממון לשם אסור הא אם הוא לשם תובעו מכח תנאי בית דין ומותר וקשה שבכלם לדעת זה מה שאמרו בפרק אלו מציאות ל' א' או שהיתה אבדה שלו מרבה משל חברו והתעלמת אלמא שאם היתה אבדה שלו מועטת צריך להציל את של חברו וודאי לא על דעת פסידא אלא שיהא זה נוטל דמי אבדתו המועטת מתוך של חברו ושמא דבר זה לאו דוקא אלא כל שיש לו צד אבדה פטור משל חברו:

המשנה החמישית והכוונה לבאר בה עניני החלק הרביעי ואמר על זה המכיר את כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו אמר הר"ם זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותן הדברים שהוא טוען עליהם שנגנבו לו ויצא לו שם גנבה בעיר ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים היו שלו לפי שזה מבואר אבל אם היה דרכו שימכור כלים וספרים לא ידינו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קיר חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותה המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידינו לו דין זה כמו שכתבנו וכבר בארנו פעמים כי בכל מקום שאמרו במשנה שבועה הוא שבועה בתורה:

אמר המאירי המכיר כליו וספריו ר"ל שראובן זה היה מחזר אחר כליו וספריו שנגנבו ממנו הרי שאין זו סתם גנבה שהרי מאחר שהוא מחזר אחריהם ומודיע חסרונו ומחזר אחריו ידוע הוא שאינו מתיאש וזה שהכלים והספרים בידו טען שלקחם בשוק וראובן זה טוען שנגנבו לו ומן הגנב לקחם ולפני יאוש ואין כאן אלא שנוי רשות לבד אם יצא לו קול גנבה בעיר הרי הלוקח מחזיר כליו וספריו לזה וישבע כמה נתן ויטול ואע"פ שמן הדין היה ראוי ליטלם בלא החזרת דמיו עשו בו תקנת השוק והוא שתקנו שכל הלוקח בשוק אע"פ שנודע אחר כן שמן הגנבה היתה לא יחזיר אלא בדמים הואיל ובפרהסיא לקח שאם כן נעלת דלת בפני המוכרים ואם לא יצא לו קול גנבה אע"פ שראוהו מחזר אחריה לא כל הימנו שמא מכרן מתוך הדחק וכשנזדמנו לו מעות הוא מחזר אחריהם:

שמא תאמר אף בלא יצא לו קול גנבה יהא נאמן מתוך שיכול לומר שאולים הם בידך שהרי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם פרשו בו בשאינם בעיר אחת ואין דרך להשאיל ולהשכיר חוץ לעירו או בספרים חשובים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר ומ"מ עיקר הפירוש בעשויים להשאיל ולהשכיר אינו כדבריהם שכל הדברים דרך הוא להשאילן ולהשכירם אלא פירושו שעקר עשייתן להשאיל ולהשכיר כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה והלכה כן אלא שצריך לבאר איזה קול מספיק לכך ודברים שבאו בגמ' לביאור ענין זה ושאר דברים שנכללו תחתיה אלו הן:

אי זה קול מספיק לכך ר"ל להאמין לבעל הכלים להחזירן לו בדמיהן אם הוא בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו כל שיצא עליו קול שבאו גנבים בביתו כגון שצעקו שם בלילה או שנמצא מקום מחתרת ושמעו שכך וכך הוציאו דיו ואם הוא בעל הבית העשוי למכור את כליו חוששין אנו שמא הוא הוציא הקול וצעק בלילה אלא אינו כלום אלא אם כן באו בני אדם ולנו בתוך ביתו וצעק בלילה ונראו בני אדם יוצאים בכלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו והללו ספריו:

הבא במחתרת אם הוא על צד שאין להורגו דמים אם שבר כלים בביאתו פטור ואם יש להורגו דמים כגון שנתברר לבעל הבית שאף אם יעמוד בפניו להציל ממונו לא יהרגהו אם שבר כלים חייב ומ"מ נטל כלים ויצא אף בזה שאין לו דמים חייב להחזירם ואין אומרים שקנאם בדמו שהותר: