מאירי על בבא קמא רכו

נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו ומ"מ אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומ"מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק:

טעות זו שפטרנו המקבלו מעובדי האלילים כמו שהזכרנו דוקא שלא בא בהשתדלותו כלל כמו שביארנו ולא עוד אלא שלכתחלה צריך שיאמר התבונן בדבר זה שעליך אני סומך ואם יבין ושב אבל אם אמר לו הגוי לישראל עליך אני סומך אין לו דרך עוד לעכבו בשום פנים:

היו דברים התלויים במנין משתפין בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו ובא ישראל וברר לחלקו מן היפות הואיל והדברים תלויים במנין לבד מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך:

ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהם עוללות דקים שאין לבם של בעלים סמוך עליהם ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואע"פ שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו כגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהם:

מאחר שבארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאים לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהם גשרים ועשו כן מותרין אנו ליהנות באותם הגשרים ואלו לא היה דינם אצלנו דין גמור היה גזל ואע"פ שנתיאשו הבעלים אין כאן שנוי רשות שהרי ברשות הרבים הם ולא שנוי מעשה שהרי עדין לא עשו מהם כלים ולא שנוי השם שהרי עדין קורא להם גובי דדקלא הא מ"מ כל שצוה ליטול מאדם אחד שלא בחק חקוק ממנו הרי זה גזל ואסורין לקבל הנאה ממנו ואין צריך לומר אם השלוחים הוסיפו על מצות המלך שהוא גזל:

חקים ידועים למלכים לחלוק עם בעלי קרקע בתבואות אם לרביע אם לחומש אם לעשירי הכל כמה שהוא מעתה רבים שהיו שותפים בקרקע וקצרו ודשו ומירחו והכניסו כלם את חלקם ואחד מהם הניח את חלקו בשדה הרי גבאי המלך בא ונפרע מזה כל חלקו אף מתבואות האחרים ויחזור זה ויתבע להם ואם קנה ישראל חלק המלך שבתבואות אין צריך להזהר מזו משום גזל ומ"מ אם זה שהניח את חלקו בשדה אינו אלא אריס הואיל ואין לו חלק בקרקע אין נפרעין מנת בעל השדה מחלקו:

ישראל שקנה מס המלך שבעיר אחת ויש אחד מבני העיר שאינו מוצאו עכשו ואינו יכול לגבות הימנו חלקו הרי זה ממשכן שאר בני העיר על חלקו והם חוזרין ונפרעין ממנו לכשיבא ודוקא במס של קרקע ובכסף גלגולת של אותה שנה אבל אם עבר זמנו אין זה יכול למשכן האחרים עליו:

אלו שמזבלים את השדות בהכנסת צאנם לדיר ורצו בעלים למכור אותו הזבול לאחרים אם בתוך התחום אסור ליקח לכתחלה מפני שהם מערבים בהמות של בני העיר עם בהמותיהם למהר את מלאכתם וסתם בעלי בתים מקפידין בכך חוץ לתחום מותר שסתמם של בעלי בתים אין מקפידין ואם ראינו בעלי בתים מרדפים אחר בהמותיהם להכניסם לדיר שלהם אסור אף בחוץ לתחום:

כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך בשנה או כך וכך ממשאו ומתנו או כל שיעשה כך יטול המלך ממנו כך וכך או כל שכיוצא בזה אע"פ שהוא כנגד דינין שלנו דין הוא ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו וזהו שאמר דינא דמלכותא ולא אמר דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקות בהם מתורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים כנגד דינין שלנו אינן בכלל זה שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם מעתה בדורות הראשונים שהיו הגוים מוציאין ממון בעד אחד והיה גוי תובע לישראל ומוציא ישראל בעד אסור לו להעיד אלא אם כן יודע שאחר מצטרף עמו שהרי עכשו הוא גורם להוציא ממון על פי אחד הא אם היה יודע שאחר מצטרף עמו יעיד ותבא עליו ברכה ואם היה בערכאות שאף הם אין מוציאין ממון על פי עד אחד מעיד אף בלא צירוף שני עמו ואם היה אדם חשוב שהערכאות בטוחות על אמונתו ועל דבריו ולא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב שהרי מן הדין הם באים בה:

גדולי המפרשים כתבו שזה שאמרנו במקום שמוציאים על פי עד אחד שלא יעיד דוקא בשיש לישראל טענה מדייני ישראל לעכבם כגון שהוא אומר שפרעם שהוא נאמן בדינינו וכיוצא בזה הא כל שאין לו טענה מדיני ישראל יעיד ותבא עליו ברכה וכן הדין והראוי כדי להפריש חברו מן האיסור: