מאירי על בבא קמא רכה

רשאין בית הדין להזמין הדין ולקבוע יום על פי אשה ההולכת על פי דרכה או על פי שכן אע"פ שאינו שליח קבוע לבית דין וסומכין עליהם עד שאם לא בא ליום שקבעו לו כותבין עליו פתיחא לערב ודוקא כשאינו בעיר ואמרו בית דין לאשה זו ולשכן כשישוב פלוני הודיעוהו זמן שקבענו לו אבל אם הוא בעיר חוששין שמא התרשלו אשה ושכן זה מצד שחשבו שאי אפשר שלא יראה אותו שליח בית דין ויודיעהו ומתוך כך כל שהוא בעיר אין קובעין לו זמן אלא על פי שליח בית דין ואם אינו בעיר אלא בשדות או בכפרים ודרכו לבא באותו היום אומרין בית דין או שלוחם לאחד משכניו אפילו לאשה כשיבא פלוני היום הודיעוהו שיבא למחר ואם לא בא למחר מנדין אותו לערב היה במקום שאין דרכו לבוא בו ביום אפילו אמרו כן לשכן ולאשה אין סומכין עליהם ששוכחים הם מן היום למחרתו ואם היה דרך מהלכו של זה בפני פתח בית דין אפילו היה דרכו לבא היום אין סומכין על אשה ושכן שמא מתוך שהם יודעים שדרכו על פתח בית דין סבורים הם כבר השליח ראהו בבאו ויזמינהו לדין ליומו:

כל ששלחו לו ולא רצה לבא שאם יש שני עדים ביארנו שכותבין עליו פתיחא ר"ל שטר שמתא אין זה שמתא עד שיפרע החוב אלא שמתא על שלא רצה לבא וכשבא לדין קורעין פתיחא זו ופורע שכר פתיחא וכל שלא בא אע"פ שאומר שיבא אין קורעין:

חייבוהו מן הדין ולא קבלו אלא שאומר שלא ישמע להם אף זה כותבין עליו פתיחא ומ"מ כל שיאמר הריני מקבל את הדין קורעין את הפתיחא מיד אע"פ שלא פרע וקובעין לו זמן לפרעון וכשהגיע זמנו מתרין בו שני וחמישי ושני ואח"כ מנדין אותו עד שיתן ואם עמד שלשים בנדויו מחרימין אותו כמו שבארנו במועד קטן:

מי שהוא בעיר והזמינוהו לדין ולא בא ביום הזמנתו כותבין עליו פתיחא לערב ורשאין בית דין ליתן לו זמן אף מבקר לערב אבל מי שאינו בעיר ונתנו לו זמן ליום שני ולא בא נותנין לו חמישי ואם לא בא לחמישי נותנין לו עוד שני ואם לא בא בשני זה שהוא שלישי להזמונותיו אין כותבין עליו פתיחא עד למחר:

אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי מפני תקנת המועדות וכן לא בערבי שבתות ולא בערב יום טוב של עצרת אבל שולחין לו בניסן להודיעו שקבעו לו זמן לאחר ניסן וכן מתשרי לאחר תשרי אבל בערב שבת אין מזמינין אותו אף לבא לאחר השבת שכלם טרודים בערב שבת וישכחו וכן בערבי ימים טובים:

בני אדם הבאים בעיר בערבי שבתות וקובעים שבתם לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחד וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסים ביאתם לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהם חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם:

יתבאר בראשון של סנהדרין ח' א' ששליח בית דין שהזמין בשם אחד מן הדיינין ולא בא אין כותבין עליו פתיחא עד שיאמר משום שלשתן ודוקא ביום שאינו קבוע לדין אבל ביום הידוע שהוא קבוע לדין הרי הוא כאלו בא בשם שלשתן:

מי שאי אפשר לו לבא למקום שבית דין זה לשם ומאחר שאינו יכול לבא אף הם אין יכולין לשמתו על שלא בא הרי בית דין יורדין לנכסיו ופורעין כמו שאמרו בכתבות פ"ח א' שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ומ"מ יראה מתלמוד המערב שמודיעין אותו שלשה פעמים ולשון הירושלמי בזה משלחין בתריה תלת זמנין אין אתא טיבות אי לא מחלטין נכסיה הגע עצמך דהוה באתר רחיק משלחין ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא טבות ואי לא מחלטין נכסיה ופרשו גאוני ספרד שאפילו היו נאמנות בשטר אין נזקקין אלא בהודעה שמא יש בידו שובר ואם לא נודע היכן הוא איני יודע היאך נדון בה מצד שגאוני ספרד פסקו בפרק הכותב שבבעל חוב אין מגבין לו שלא בפניו ומתוך כך אני מנהיג את הסופרים לכתוב בשטר שיקבל הלוה עליו להפרע המלוה כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו ואפילו שלא בפניו ומ"מ נראין הדברים להגבותו מטעם שלא יהא כל אחד כו' וכן כתבנוה בפרק הכותב ואף לענין כתבה בנפרעת שלא בפניו כתבו גדולי המחברים שכל שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וחכמי פרובינשאה כתבו שכמו שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כך גומרין את דינו שלא בפניו ואף לדעת האומר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו דוקא משום דכתוב וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים וכו' אבל בממון גומרין ואם יבא ויטעון סותר את הדין:

יש דברים אחרים בסדר גביית החוב שלא נתבארו כאן והוא שיש אדרכתא עשויה על בני חורין ויש שעשויה על משועבדין כשהיא עשויה על בני חורין כותבין שמחמת סבה זו הורידוהו על שדה זו או על נכסי פלוני בכל מקום שהם ואחר כך שמין לו שלשה מאותו שדה כנגד חובו ומכריזין עליה ובמסכת ערכין כ"א ב' התבאר ביתומים שהכרזת נכסיהם שלשים יום אבל בבעל חוב לא נתפרש ומתוך כך נראה שכתבו גדולי המחברים ששיעורה עד שיפסקו המוסיפים בערכה לפי ראות עיניהם ובעלי שומא קורעין שטר החוב ומורידין אותו באותה שדה לא היו לו בני חרי כותבין באדרכתא ולא מצאו לו בני חרי ושהדריכוהו על כל מה שמכר או על קרקע זה שמכר ושקרעו שטר חובו והעמידוהו על שטר אדרכתא זו ותובע במקום שאותן הנכסים לשם באותה אדרכתא וכותבין לו שזכה מכח בית דין פלני לטרוף קרקע זה ושקרעו האדרכתא והרשוהו לטרוף ומורידין שלשה בקיאין ושמין לו כשיעור חובו ומכריזין עליה שלשים יום כדין נכסי יתומים ותקנת גאונים להשביע את הלוה שאין לו כלום ואת הטורף שאין בחוב זה שום שקרות וכותבין לו שאחר ששמו והכריזו והשביעו הורידוהו בחלק זה משדה זה כשלו שכל אדרכתא שלא נזכר בה שקרעו שטר החוב אינה אדרכתא וכן כל טירפא שלא הוזכר בה שקרעו האדרכתא אינה טירפא וכן כל שומא שלא הוזכר בה שקרעו הטירפא אינה שומא כמו שיתבאר במקומו:

אף באדרכתא של בני חורין יש אומרים שצריך לכתוב באדרכתא שקרעו השטר קרע בית דין ושהעמידו אותה על שטר מעשה בית דין זה לגבות מאותה שדה מנכסי פלוני כך וכך הנזכרים וכן כתבוה רוב מחברים ודברים אלו ונסח שטרותיהם ותכונת עניניהם יתבארו במקומם בע"ה:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני על איזה צד אסור ליהנות בנכסי אותם המוחזקים בגזלתם מחשש שמא אותם הנכסים שיהנה בהם הם מן הגזל ועל איזה צד מותר ליהנות מצד שאין לומר שהוא מן הגזל ועל איזה צד מותר אף במה שנודע שהוא מן הגזל ואמר על זה אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם לצדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק נטלו מוכסין חמורו ונתנו חמור אחר נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי היא שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם אמר הר"ם ואם היה המוכס גוי או מוכס ישראל אלא שאין לו קצבה אלא שלקח רשות מן המלך שיוכל להוסיף על המכס אי זה שיעור שירצה על הקצבה שקצב לו המלך אותו שהוא גזלן בכל זה אין ראוי לפרוט דינר ממה שיש לפניו מן המעות לפי שהוא בחזקת גזלן ואותן המעות כלן גזלה וכמו כן לא יקחו צדקה מאותו המוכס מן המעות שלפניו אבל אם פרט מהמעות שיש לו בביתו או נטלו ממנו צדקה כשהוא בשוק ואין תיבה לפניו זהו מותר וזהו טעם מה שאמר מתוך ביתו או מן השוק וכמו כן אין פורטין ממה שלפני גבאי צדקה משום חשד שלא יחשדו אותו שהוא פורע מנכסי צדקה למי שיש עליו חוב כשיראה אותו שיתן מעות מי שלא ראה שלקח הדינר ועוד נתבאר לך מדבריו כי כשיהיה מוכס ישראל ואינו מוסיף על מה שחקק לו המלך ולא יגרע אינו גזלן כי מן העקרים שלנו דינא דמלכותא דינא:

אמר המאירי אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין פירשו בגמרא מוכס העומד מאליו שלא מחמת המלך או שהוא מחמת המלך אלא שאין למכס שלו קצבה אלא ברצונו של מוכס ואי אפשר שלא להכביד על רצון המלך ומפני זה נקרא גזלן והגבאין הוא גבאי של כסף גולגלתא וארנונא ולפעמים בכבידין ביתר על הראוי ואמר שמי שיש בידו סלע והוא צריך להוציא הוצאות דקות ומחזר לפרטו בפרוטות אינו פורט מתיבת המוכסים והיא תיבה מיוחדת להם להצניע בתוכה מעות המכס וכן כיס מיוחד לגבאים להצניע שם מה שגבו מן המסים והארנוניות מפני שאין לו להשתמש לכתחלה במעות של איסור ואע"פ שנתיאשו הבעלים מ"מ מה לו לפרוט עמהם באיסור ילך ויפרוט עם אחרים בהתר וכן אין נוטלין מהם צדקה שזהו כחזוק ידי עוברי עברה וכמעט שהם סבורים שתהא צדקתם תיבת גזלתם ואין מזקיקין עצמן לחשבון אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק שלא הוציאם מתיבת המיוחדת למעות המכס ואין לחוש בהם שהם מן הגזל שאין דרכם ליתנם אלא בתיבה המיוחדת לכך:

נטלו מוכסין את חמורו ומצד חמלתם החזירו לו חמור אחר פחות הימנו וכן נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר אע"פ שהוא מכיר שחמור גזול וכסות גזולה נתנו לו הרי אלו שלו שחזקת הבעלים שנתיאשו ונשתנה רשות הגזלה בידם והרי אין לומר שלכתחלה מה לו לעשות כן שהרי מוכרחים הם בכך ומ"מ בגמרא יתחדשו בענין זה דברים כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שלא נשלם פסק שלה מכל וכל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שאין פורטין מתיבת המוכס או הגבאי אם היה הוא חייב במכס שיעור מכסו מגיע לחצי סלע או כמו שהוא ויש בידו סלע שלם אינו צריך לפרטו במקום אחר אלא נותן לו סלע והוא מחזיר לו השאר מפרוטות שבתיבתו מפני שאין זה אלא כמציל מידם:

כבר בארנו במשנה שלא נאמר שלא לפרוט עם המוכס אלא במוכס העומד מאליו או שהעמידו המלך אלא שאין לו קצבה הא אם העמידו המלך ונתן לו קצבה כך וכך למשאוי של חטים כך וכך משוי של שעורים וכן בכל דבר כל שהמוכס אדם נאמן ומוחזק שלא לשנות מותר ואין אומרים שהמכס מעיקרו גזל הוא אלא דינא דמלכותא דינא ר"ל שכל חוק שחקקו המלך לכל ולא חדשו לאדם אחד בפרט על אי זה מעשה דין גמור הוא ואסור לגזלו ולא סוף דבר במלכי ישראל אלא אף במלכי האמות הא אם היה המוכס מוחזק להוסיף כגון ישראל חשוד או שהוא משאר עממין הקדומים שבעובדי האלילים שאינן נזהרים מן הגזל אסור:

הולכי דרכים שמביאין בידם ממון או תבואה ופגעו בהרגין ר"ל רוצחין או בחרמין ר"ל בעלי תגר ומריבה וגוזלי ממון והם רוצים לגזול מידם מאותה תבואה או מאותו ממון הרי הם נודרים שאותה תבואה של תרומה אם אותם הרגים וחרמים ישראלים או נודרים להם שהיא של בית המלך כדי להבריחם מהם אע"פ שאין הדבר כן ונדר זה פרשוהו במקומו בשיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו כן ואומר בלבו היום ומקיים את נדרו היום או שמכוין בלבו על פירות של טבל וכיוצא בזה ומקיים נדרו כמה שכיון בלבו בדעת הלב ואע"פ שדברים שבלב אינם דברים מפני האונס הקלו בזו וכן נודרין למוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה שהרי הוא כאחד מהם על הדרך שבארנו וכן הדין בשבועה כמו שיתבאר במקומו:

לא ילבש אדם כלאים אפילו דרך עראי ואפילו על עשרה בגדים שאין הנאת חמום מגעת לו הואיל ומ"מ דרך חמום בכך ואפילו לא כיון אלא להבריח בו את המכס שיחזיקהו בגוי אסור ולוקה עליהם ומ"מ הברחת המכס שמצד עצמה מותרת דוקא במוכס העומד מאליו ושאין לו קצבה על הדרך שבארנו:

היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חלול השם אין מקפידין על כך וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסיהם ומנהגותיהם והרי רשאי לומר אף אתם כך דינכם ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאים הם פנים לעצמם ומ"מ באותם הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך כמלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו: