מאירי על בבא קמא קצד

המלוה את חברו על המטבע ר"ל שמסר לו פרקמטיא וקצץ עמו ליתן לו כך וכך ממטבע פלוני ונפסל אותו מטבע אם יש מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא אותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ודבר זה כשהמטבעות שוים בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים הא אם נפחת או נתוסף יתבאר ענינו למטה חכמי הצרפתים פרשו דוקא בשמסר לו פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכרה במטבע היוצא עכשו הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לילך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו והרי אומר לו אלו היה בידך נפסל בידך גם כן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים בה ומפרשים אותה בין שהלוהו מעות בין שמסר לו פרקמטיא וכן הדין בכותב מטבע לאשתו בכתבתה:

הלוהו על מטבע שמשקלו ידוע ונתוסף המטבע אם הוזלו הפירות מחמת אותו התוספת מנכה לו כשיעור אותו התוספת ואפילו בהוספת משהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אלא שהוזל השער מאליו אינו מנכה לו אלא נותן לו מטבע היוצא עכשו ומ"מ דוקא בשלא נתוסף עליו אלא עד חומש כגון שהיה משקלו ארבעה ונתוסף למשקל חמשה הא אם הוסיפו עליו יתר מחומש אע"פ שלא הוזלו פירות מחמת המטבע מנכה לו כל התוספת ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתי בניתוסף ערך המטבע או פחת אע"פ שלא נתוסף במשקל:

מעשר שני אין פודין אותו במטבע שאינו יוצא בירושלם הא אם היה יכול להוציאם במקום אחד שהדבר מצוי להיות סוחרים שבו מביאים בהמות לירושלם ומוכרין הרי זה מחלל עליהם שהרי על ידי סוחרים אלו הוא רשאי להוציאם בירושלם כתבו גדולי המחברים שאם היה בטבריא והיו לו בבבל מעות של בבל אינו מחלל עליהם היו לו מעות של טבריא בבבל מחלל עליהם וכן כל כיוצא בזה ויראה מכאן על סוגיא זו ר"ל מעות של כאן והם בבבל שאין הלכה כן ובמקומו יתבאר בע"ה:

בזמן שהיתה יד ישראל תקפה על האומות התקינו שיהא כל מטבע יוצא בירושלם שלא יתעכבו עולי רגלים ומטבע של ירושלם הוא שהיה דוד ושלמה מצד אחד וירושלם עיר הקדש מצד אחר ולא מצוייר שהרי צורת האדם אסורה כמו שהתבאר במקומו אלא שהיה כתוב בה כן באותיות: