מאירי על בבא קמא קמ

מה שביארנו במשנה שאע"פ שעדות טביחה צריך לעדות גנבה הואיל ועדות גנבה אין לו צורך לעדות טביחה אף עדות טביחה נקראת דבר שלם הוא מפני שהדבר דומה לשנים אומרים שקדש ראובן את פלניתא באחד בניסן ובאו שנים אחרים ואמרו שבא עליה שמעון באחד באייר שאע"פ שאין עדות הביאה כלום בלא עדות הקדושין הואיל ועדות הקדושין אינו צריך לעדות הביאה לעשותה ארוסה אף עדות הביאה נקרא דבר שלם וסוקלין על פיהם וכן הדין בשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל הוא עצמו לשם נשואין שמורידין אותו לירושתה על פיהם:

א"כ במה אמרו דבר ולא חצי דבר אם בארוסה שזנתה והדבר מסופק לבית דין אם היא גדולה אם לאו או בכל אשה לידע אם הגיעה לפרקה לקדושין ולחליצה ולמאונין אם לאו ובא אחד ואמר שראה שערה אחת בגבה והוא מקום הגבוה שבמקום שער ובא אחר והעיד שראה באותה שעה שערה אחת בכרסה והוא המקום השפל שבה אין זה חצי דבר לבד אלא אף חצי עדות אלא שבאו שנים והעידו שראו אחת בגבה ובאו שנים אחרים והעידו שראו באותה שעה אחרת בכרסה שהרי אין זה אלא חצי דבר לכל כת וכת שלפי עדות כל אחד מהם קטנה היא עדיין:

כבר ידעת שכל האומר לחברו מאי בעית בהאי ארעא והוא משיב שלקחתיה ממך ואין בידו שטר אם דר בו שני חזקה נאמן הרי שאין לו עדים על כל השלש שנים אלא שיש לו שנים על הראשונה ושנים אחרים על השניה ושנים אחרים על השלישית הרי זו חזקה ואין פוסלין אותם משום חצי דבר:

שאלו חכמי הראשונים מה בין זה לשנים אומרין אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה ותרצו גדולי הפוסקים שלענין חזקה כל עדות מהם עושה בעצמו עדות המועיל לאיזה דבר והוא להחזיר פירות על פיהם עד שלא תבא השלישית אבל שתי שערות אין עדות שערה אחת מספיק לשום דבר ודברים אלו אין נראין כלל אדרבא דבר זה שהוא עדות לה בפני עצמו הוא בא לסתור מה שעדות שלימה מכונת לו שהעדות שהוא מכוין לה באה להעמיד הקרקע בידו וזה בא להוציאו ואף חכמי הראשונים מקשים עליה ממה שאמרו בסוגיא זו מתניתין דלא כר' עקיבא ולדבריהם אף לדעת חכמים אינה שהרי עדי טביחה מיהא בלא עדי גנבה אין עושין כלום שהרי יכול לומר שלי טבחתי ואע"פ שחכמי הדורות מתרצים בזו שיש צד לעדות טביחה בלא עדות גנבה והוא שראו שורו של תובע ביד הנתבע שטבחו וכשתבעו בבית דין כפר בענין ולא טען לקוח הוא בידי ובאו עדים ואמרו שראוהו בידו וטבחו שמשלם על פיהם מ"מ דברים רחוקים הם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבו חכמי הצרפתים והוא שעדות חזקה עדות התלויה בזמנים חלוקים היא וכל שעדותם תלויה בזמנים כל שעדותו מספיק לזמן אחד הועיל הא שתי שערות שהיה זה יכול לראות מה שראה חברו ולא ראה אין מצטרפין שאין זה אלא חצי דבר:

מה שבארנו בכאן בשנים אומרים אחת בגבה ואחת בכרסה שלמדת מדברינו מ"מ שאם העידו שנים על אחת שבגבה והם בעצמם העידו על אחת שבכריסה שהוא מועיל יש אומרים שאין זה הלכה אלא שתיהן צריכות להיות במקום אחד או על גבה או על כריסה אלא שמ"מ אתה מוצאה גם כן לענין חצי דבר אם אמרו שנים ראינו אחת בגבה מצד שמאל ושנים אחרים אמרו ראינו אחרת בגבה מצד ימין שאין נעשית גדולה על פיהם ואין דנין אותה כאלו העיד אחד שראה שתים בימין והעיד האחר שראה שתים בשמאל וכן נראה דעת גדולי המחברים:

אבל לגדולי רבותיהם ראיתי שכתבו בפרק חזקת הבתים על עדות זו ר"ל של שמאל וימין שהיא מצטרפת אבל לא גבה וכרסה ומתוך כך תרצו בקושיא זו לענין שעדות החזקה ראויה היא להצטרף אע"פ שהעדים חלוקים הדבר מצטרף עד שאם העידו השנים על כלם היתה עדותם עדות אבל גבה וכרסה אף הדבר אינו מצטרף שאפילו העידו שנים על שניהם הואיל ואחד בגבה ואחד בכרסה העידו אין זה כלום לשתי שערות במקום אחד אנו צריכים אם שתיהן בגבה אם שתיהן בכרסה ואין קורין חצי דבר אלא למה שאינו ראוי להצטרף עם החצי האחר אפילו העידו שנים הראשונים על שתיהם ולמדת מדבריהם שאם העידו שנים על אחת שבגבה מצד שמאל ושנים אחרים על אחת שבגבה גם כן מצד ימין שמצטרפין ובהפך מה שכתבנו למעלה והדברים נאין לענין פסק אבל לענין פירוש קשה לי מה הוצרכנו ללמוד שאין עדות שני כתים מועיל במקום שאפילו העידה כל אחת על אותה עדות אינו כלום ושמא עיקר מה שהוצרכנו ללמוד הוא שכל מי שהעדות מצטרפת אע"פ שאין כת זו ולא כת זו עושה עדות שלם עדותם עדות ואין קפידא אם מכת אחת אם משתים וכן הוצרכנו ללמוד שכל שאין העדות מצטרף בין בכת אחת בין בשתים אע"פ ששני חצאין נדונין כאחד והרי יש כאן שני חצאי דבר ובמקום הראוי אעפ"כ הואיל ודבר זה אינו ממין זה אינו אלא חצי דבר ומ"מ עיקר מה שנאמר דבר ולא חצי דבר הוא לדעת ר' עקיבא שהיה אומר שאף לדבר המצטרף אין עדותם עדות אבל לדעת חכמים היה ראוי לומר ולא שני חצאי דבר וגדולי המפרשים נוטים לפסוק שאין מצריכין להיות שניהם במקום אחד הואיל ושניהם במקום סימנין ובית הערוה כולו מקום סימנין כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן לבאר סבות הפוטרות מן התשלומין ואת שאינן פוטרות אע"פ שהן כדאי לומר בהם כן ואמר על זה גנב ומכר בשבת גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ומכר ביום הכפורים גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו גנב ומכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים השוחט ונמצא טרפה והשוחט חולין לעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ר' שמעון פוטר בשני אלו אמר הר"ם כשישחט הוא בידו ביום הכפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחויב כרת ועוד יתבאר לך במסכת מכות שכל מחוייב כרת לוקה ועקר הוא אצלנו אין אדם מת ומשלם אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה בשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכמו כן אם שחט לו זולתו בשבת או לע"ז חייב בתשלומין לפי שעקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בידו או שישחט לו זולתו לענין תשלומין והראיה על זה מה שאמר או מכרו ולמדנו מפי הקבלה או לרבות את השליח וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו ויחשב להם חלקם בזה וכבר בארנו בשני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אבל לפי שאסור זה מדרבנן השוחט חולין בפנים חייב בתשלומין לרבנן ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי גנב ומכר בשבת הן שגנב בחול הן שגנב בשבת בדרך שלא היתה בגנבתו חיוב מיתה כגון שלא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים קודם הגבהה ומכר בשבת חייב שאין כאן חיוב מיתה שתפטרהו מן התשלומין וכן גנב ומכר לע"ז שאין מכירה לעבודה זרה מחייבתו מיתה ומאחר שאין כאן חיוב מיתה חייב בתשלומין הא אם טבח בשבת או לע"ז פטור מן התשלומין שהטביחה בשבת או לע"ז מחייבתו מיתה ואין אדם מת ומשלם ואפילו בשוגג שהרי מ"מ יש שם דין מיתה כמו שהתבאר:

גנב וטבח או מכר ביום הכפורים אף זה חייב שהטביחה ביום הכפורים אין בה חיוב מיתה אלא כרת והרי אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שיש שם דין מלקות שהרי כל חייבי כריתות שהתרום למלקות לוקים ונפטרו מידי כריתתם ואין אדם לוקה ומשלם מ"מ כל שלא הותרה למלקות משלם ואינו לוקה שאין אומרים במלקות שיהא דין מלקות מפקיע את התשלומין כמלקות עצמה כמו שאמרנו במיתה:

גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו שנמצאת הטביחה כולה באיסור ואחר כך מת אביו קודם שיעמוד בדין משלם לאחיו חלקם בתשלומי ארבעה וחמשה ואע"פ שאין כאן חמשה בקר שהרי חלקו מיהא נפקע מ"מ חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ומ"מ אם לא טבח עד שמת אביו הואיל ובשעת טביחה היה לו חלק בה פטור וטבחו כלו באיסור בעינן:

גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם שהרי נתחייב קודם שהקדיש:

גנב וטבח לרפואה או לכלבים ולא נתכוון בה לאכילת אדם משלם שהרי מ"מ שחיטה ראויה היא ששחיטת חולין כל שתבא מכח אדם אינה צריכה כונה כמו שביארנו במקומו ואין צריך לומר זו אלא אף השוחט ונמצאת טרפה שאין שחיטתו ראויה לאכילה חייב ולא סוף דבר טרפה שמותרת בהנאה אלא אף חולין בעזרה שנאסרו בהנאה משלם ור' שמעון פוטר בשני אלו מפני שהם שחיטה שאינה ראויה והלכה כחכמים הואיל ואיסור הנאה של חולין בעזרה אינה אלא מדברי סופרים לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו בשני של פסחים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שלא חייבנו תשלומין בגנב ומכר בשבת אלא מפני שאין במכירה חיוב מיתה הא כל צד שתהא במכירה חיוב מיתה למוכר פטור מן התשלומין מעתה לוקח שאמר למוכר בשבת לקוט תאנים אלו שבתאנתי ותקנה לי בהם גנבתך והלך זה ולקט פטור מן התשלומין שמא תאמר וכי צריכים אנו בזו לטעם חיוב מיתה והלא כל כיוצא בזו אינה מכירה מעיקרא כלל שהרי אלו עיכב זה שלא ליתן לו גנבתו ובא בעל התאנים לבית דין אין בית דין מחייבין את זה לשלם וכל שאין בית דין אומרים לו לך ושלם ראוי לומר שלא תהא מכירתו מכירה כלל תדע שדבר זה אינו שאע"פ שאין בית דין מחייבין בכך כל שעשה הוא מעצמו מיהא מכירה היא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו והרי בא על אמו שהוא חייב מיתה ואלו תבעה אמו אתננה בפנינו אין מחייבין אותו שאין אדם מת ומשלם ואעפ"כ אם נתנו לה בלא הכרח בית דין חל עליו שם אתנן ונאסר:

מכאן למדו קצת מפרשים בזה שאמרנו אין אדם מת ומשלם שבדיני שמים מ"מ חייב שאם לא כן אין זה אתנן אלא מתנה בעלמא ומתוך כך פרשו בבבא מציעא שאמרו החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור שאם היו מלקות ותשלומין באין כאחד שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים:

וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף בית דין מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות ואין גורסין בכאן מי אמרינן ליה זיל שלים אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט בתאנים שבתאנתי ותקנה לי גנבתך בית דין מחייבין ליתן וכן בחוסם את הפרה משלם בדיני אדם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקים אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קבל עליו מ"מ הרי הוא כמי שקבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה היא ומשתלם בבית דין ומ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם:

כבר ידעת שאין חיוב מיתה מפקיע את התשלומין אלא בשהיו תשלומין ומיתה באין כאחד או כל שהתחייב מיתה בשעת התשלומין הא כל שנתחייב בתשלומין קודם חיוב מיתה אין תשלומין נפקעין בכך וכן במלקות מעתה גנב ומכר לחברו והתנה עמו שיזרוק את הגנבה בחצרו ותקנה לו וזרקה בשבת חייב שהרי קנאה מכיון שהגיעה לאויר החצר ולענין שבת לא נתחייב עד שתנוח בקרקע החצר שקלוטה באויר אינה כמי שהונחה ונמצא חיוב תשלומין קודם ואין אומרין בזו עקירה צורך הנחה היא כמו שאמרו בזרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו שפטור שאין אומרין כן אלא לנזקין אבל לענין מכירה לא ומ"מ אם אמר לו לא תקנה לי גנבתך עד שתנוח הרי באו שתיהן כאחת ופטור: