מאירי על בבא קמא קלט

אע"פ שאמרו אין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו במטלטלין מ"מ רשאי הוא להרשות את חברו עליו ר"ל שאם היה לראובן מלוה אצל שמעון אפילו מלוה על פה ושמעון מודה בה אלא שאינו בעיר או שראובן זה רדוף לילך למקום אחר יכול הוא להרשות את לוי לגבות הלואתו מיד שמעון ואין צריך לומר אם הם מטלטלין בעין שאף בהקדש יש לומר בה שיחול כמו שבארנו למעלה אלא אף במלוה ואע"פ שלהוצאה ניתנה וכן כתבוה גדולי המפרשים והביאו ראיה מבכורות בענין שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים שנותן עשר סלעים לכהן והעמידוה בבא בהרשאה והרי זה כמלוה שאינה בעין ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה וכן יראה בפרק הנושא כתובות צ"ה א' שאמרו מאי תקנתיה לכתוב הרשאה אהדדי במה דברים אמורים בששמעון מודה באותה מלוה וכדאיתא בהדיא בפרק שבועת העדות הא אם כפר בה ונודע זה לעדים אין רשאין לחתום בה וכן אפי' לא נודע להם הואיל ולא נתבררה הלואתו להם או הודאתו של זה שזה נראה כחותמין בשקרות והיאך הם כותבים שפלוני חייב לפלוני והם אין יודעין בכך ויש פוסקים שאין כותבין הרשאה במלוה על פה אע"ג דלא כפריה הואיל ואי אפשר להקנות דעיקר הדברים שבכל מלוה בשטר כותבין אפילו כפר מפני שהיא כפירת שעבוד קרקעות אבל מלוה על פה וכפר בה אין כותבין:

ואחרוני הרבנים כתבו שעכשו נהגו לכתוב הרשאה וסמכו לומר אף במלוה שהוא כופר כותבין לו הרשאה שמ"מ רשאי הוא להרשותו ואם יועיל יועיל ואם מפני שהוא נראה כשקרות כבר פסקנו בכתובות למחזי כשקרא לא חיישינן אלא שיש לפרש בכאן שראוי לחוש הואיל ושקרות זה מזיק לזה שמחזיקין אותו כגזלן וכן כתבנו במסכת שבת שכל שאפשר לידע אמת לא חיישינן אבל מה שלא יבא לעולם להיות הדבר אמתי חיישינן כי ההיא דגט פשוט אי ידעיתו יומא דקניתו ביה וכו' והא דהכא דכותה ועוד שבכל התלמוד אנו מקשין משמועה זו הא אמרי נהרדעי וכו' אלמא הלכתא היא:

וגדולי קדמונינו פרשו בה שמן הדין לא היה להם לכתוב אף במלוה שהלוה מודה בה הואיל ואינה בעין אחר שאינה בדין מתנה כמו שיתבאר בבתרא פרק נוחלין בענין הלואתו ואותה של בכורות כפקדון היא הואיל ואין לו לכהן להוציאם תוך שלשים יום ויש שפרשה במעמד שלשתם וכן מעשה רב פפא שהקנה לשמואל פירושו בפקדון אלא שמתקנת אחרונים כותבין ודנין אף במה שאינו מודה שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו לעיר אחרת וכן כתבו גדולי המחברים ועל דרך זה אמרו בכתובות שבעל חוב נפרע שלא בפניו ואין חוששין לשובר כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו למדינת הים:

וחכמי הראשונים שבקטלונייא פסקו שכל הרשאה אינה אלא שליחות וכמו שאמרו בכאן שליחא שוויה מן הדין כותבין הרשאה בכל מה שירצה ואף במה שכפר לו חברו מ"מ הוא עושהו שליח ואם יזכה יזכה:

כל שאנו אומרין שאין כותבין הרשאה על מטלטלין שהוא כופר בהן כתבו גדולי הפוסקים בתשובותיהם שלא סוף דבר בשכפר קודם כתיבת ההרשאה אלא אפילו לא כפר אלא לאחר כתיבת ההרשאה מ"מ פסילא ולא עוד אלא שאפילו הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר וכן אין כופין אותו ליתן מה שהודה שאף הוא יכול לומר אחר שכפרתי נתבטלה ההרשאה ולאו בעל דברים דידי את ויש שואלים ואם כן היאך מתחייבים בה עדים בשבועת העדות על ידי תביעת מי שבא בהרשאה כמו שהתבאר בפרק שבועת העדות אם בשחייב מודה אין צורך לעדות ואם בשכופר הרי נתבטלה ההרשאה משעת הכפירה תדע שחכמי הדורות פרשוה בשהשביעם קודם שיתבע לבעל דינו וכפרו ואחר כך הודה הנתבע ויש מפרשים שלא אמרו לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה אלא בשאין בה עדים הא יש בה עדים כתבינן:

גדולי המחברים כתבו שאם נתחייב לו חברו שבועה אין יכול להרשות חברו עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים אלא על תביעת ממון:

כל שפסקנו לדעת ראשון שאין כותבין בו הרשאה אם כתבוה אינה מועלת ואין מזקיקין את זה להשיב בה כלל ויש אומרין שאם נתן על פי הרשאה זו לא נסתלק מאחריותו ולדעת זה כל שאפשר לו לומר לאו בעל דברים דידי את כגון מטלטלי דכפריה וכגון אוריכתא שלא כתב בה דון וזכי וכו' אם נתנם חייב באחריותו וגדולי הפוסקים נראה דעתם בזה שכל שאין לעדים לכתבו כגון מטלטלי דכפריה אם נתנם חייב באחריותו אבל מה שיש רשות לעדים לכתוב כגון הרשאה שאין בה דון וזכי וכגון שילוח מעות בדיוקני אע"פ שאין יכול לכופו אם נתן פטור:

וכל שפסקנו בה שכותבין מזקיקין את זה לבא לדין ויכול המורשה להשביעו אם הוא מודה מקצת הטענה או שאר שבועות ומ"מ אם יש שם צדדים להשביע את התובע ואין המורשה יכול להשבע בית דין שבאותו מקום ישלחו לבית דין שבמקום התובע הראשון שישביעו או יחרימו סתם על אותם הדברים:

דברים אלו כלם בדברים שבעל פה שאין להם קניה אלא במעמד שלשתם שאין מטבע נקנה בחליפין הא אם היה שטר מרשה בכל צד שירצה ואין שם פקפוק ואין צריכים לטעם כפירת שעבוד קרקעות האמורה למעלה ואם רצה ליתן אגב קרקע נותן:

כל שכתבנו בו שכותבין הרשאה צריך שיכתוב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך כלומר שיתבע אותו ענין כאלו הוא שלו ושיזכה בו לעצמו וכל שלא כתב לו כן הרי זה יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את ומ"מ אם כתב בה שאם יזכה בה מן הדין יהא החצי או השליש או רביע שלו אינו יכול לטעון כן מתוך שהוא יורד לדון על אותו חלק יורד על הכל וכן צריך לכתוב בה כל דמתענית מן דינא עלי כלומר כל שתזכה בדין או תחוב עלי לקבל ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שאם לא כן אף הלה אומר היאך אדון עמך שאם תזכה יועיל ואם תתחייב לא יועיל ויש מפרשים בדבר זה שכל מה שיוציא בו עליו לשלם:

לא כתב לו כן ומחל המורשה לנתבע או בכלו או במקצתו או בשבועה או נתפשר עמו הרי המרשה בא ומבטל שהרי אומר לתקוני שדרתיך וכו' ואם כתב לו כן אפילו מחל לו הכל מחול וכן כתבו גדולי המחברים:

זכה המורשה בדין ונפרע מן הנתבע ורצה להחזיק מצד אותה הרשאה שכתבו לו שיזכה לעצמו הרי המרשה מוציא בדיינין מידו שמאחר שכתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' הורה שאינו אלא שליחות בעלמא ולא עשאו בעלים עליה שיזכה בכל ואף לא שותף כדי שיזכה בחצי אלא שליח גמור ואינו זוכה בכלום ומ"מ אם לא כתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' וכתב לו זכה לנפשך הרשות ביד המורשה לעכב לעצמו אלא שאם לא כתב לו בפירוש זכה לעצמך אלא דברים שהם מראים כך כגון שיהא ידו כידו וכל כיוצא בזה אינו יכול לעכב והכל לפי הנוסח ואף זה שכתבנו שיכול לעכב דוקא כגון שהרשה דרך הקנאה כגון שנתנם אגב קרקע:

יש מפרשים במה שאמרו למחצה וכו' שנתן לו במתנה גמורה מחצה או שליש או רביע ומכיון שיורד לחלקו יורד לכלן בלא הרשאה ונמצא ששותף בחוב אחד תובע את כלו ומ"מ לא יראה לי כן שהרי אמר אי כתיב בה כלומר באותה הרשאה אלמא אע"פ שנתן לו חלק שבה צריך הוא להרשאה לתביעת השאר:

מה שכתבנו שרשאי ליתן ראוי לשאול והלא אין מתנה במה שאין יכול להקדיש יראה לי שאין אומרים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בשלא יוכל להקדישה אף אם תהא בידו הא כל שיכול להקדישה אם הוא בידו נותן הוא זכות שיש לו בה אף בשאינו ברשותו שלא נאמר בהקדש כן אלא מטעם ביתו מה ביתו ברשותו וכו':

הסכימו רוב הגאונים שמאחר שפסקנו שהמורשה אינו אלא שליח אם רצה המרשה לבטל הרשאתו ולהרשות אדם אחר עליה רשאי להרשות ואין המורשה מעכב על ידו ומ"מ אין הנתבע יכול לטעון שמא בטל המורשה שליחותך שהרי זה אומר לו הריני מתפיס לך הרשאתי ואם המפקיד הרשה אחר הפסיד בעצמו שהרי מ"מ על פי הרשאתו אתה נותן וכן כתבו גדולי המחברים אבל המורשה עצמו אינו יכול להרשות אדם עליה שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא אם כן כתב לו בהרשאתו כן וכן כתבו גדולי הפוסקים בפרק הגוזל:

כתבו גדולי המחברים שאם הנתבע טוען למורשה לא היו דברים מעולם אלא יבא המרשה ויטול מוציאין הממון מיד הנתבע ויהא מונח בבית דין עד שיבא המרשה ויטול וכן כל הדברים שתולה הנתבע במרשה ידון עם המורשה ויהא הממון מונח עד שיבא המרשה:

נוסח ההרשאה על פי נוסח הגאונים הראשונים כך הוא יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות לו לראיה ולזכות מחמת שרציתי כרצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלמה ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי במתנה גמורה ומתנת פרהסיא ומתנת בריא דלא למהדר ואגבן הרשיתי ומניתי והשלטתי פלוני הנזכר על כל אותם המאתים דינרין שיש לי אצל פלוני מחמת טענה זו אם חוב אם פקדון או במה שהוא שילך פלוני זה בכח הרשאה זו לילך ולתבוע לפלוני כל אותם הדינרין ותהא ידו כידי וכחו ככחי וזכותו כזכותי לדון עמו ולחוב ולזכות בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם וידון ויזכה ויוציא לעצמו מתחת ידו כל אותם הדינרין הנזכרים לעצמו ולא יהא כח ביד הנפקד לומר לאו בעל דברים דידי את וכל מה שיגזרו עליו מן הדין הן חובה הן זכות הן קביעות זמן הן דין הן פשרה הכל יהא שריר ומקויים ויהא כח בידו לתבוע ולפטור להשביע ולהחרים וכל מה שירצה וכל מה שיתענה מן הדין קבלתי עלי מעכשו בין לזכות בין לחובה וכל זמן שיגיעו אותן המעות ביד פלוני המורשה הרי הוא כאלו התקבלתי וכאלו נמסרו המעות מידו לידי ואחריות וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שרירות וקיימות גלויות ומפורסמות העשויות כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטפסי דשטרי וקנינא מפלוני לפלוני על כל מאי דכתיב ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני שנה פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני להיות בידו לראיה ולזכות:

מגדולי הראשונים כתבו שמאחר שפסקנו שהמורשה אינו אלא שליח אין צריך לכתוב זיל דון וזכי והנפק לנפשך ואין זה אומר לא בעל דברים דידי את ששלוחו של אדם כמותו:

כל מה שכתבו בענין הרשאה הוא שהתובע מרשה את חברו לדון בשבילו אבל נתבע יש אומרים שאינו יכול לדון במורשה או באנטלי ויש חולקים בזו וכבר הרחבנו בה בשני של כתובות ובשני של סנהדרין:

גדולי המפרשים כתבו בנימוקיהם שאף המוכר שטר חוב לחברו אע"פ שהוא קונה את החוב אינו יכול לתבעו מן הלוה מפני שהוא אומר לו לא בעל דברים דידי את שהרי לא נשתעבדתי לך עד שיכתוב לו בשטר המכר לך ודון עמו ותוציא לעצמך ומ"מ דוקא בזמן שיש נכסים למוכר שאחריותו עליהם הא לאו הכי גובה מכח שמועת מנין לנושה בחברו וכו' וכן אם כתב הלוה למוכר לך ולכל הבאים מכחך גובה:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני גם כן איזו סבה אינה פוטרת אע"פ שהיא כדאי לחוש ולומר שתפטור ואמר על זה גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ר"ל שאותם עדים בעצמם שהעידו על הגנבה הם העידו על הטביחה משלם על פיהם ואין צריך לומר זו שנגמר העדות על פיהם שהרי ראו כל המעשה אלא אפילו לא העידו הראשונים על הטביחה אלא שנים אחרים שלא העידו על הגנבה אלא ששמעו מן הראשונים שגנבה ואחר כך ראו הם הטביחה והעידו עליה משלם על פיהם ואע"פ שהתורה אמרה יקום דבר ולא חצי דבר וזה חצי דבר הוא שאין עדות הטביחה כלום בלא עדות הגנבה מ"מ הואיל ועדי הגנבה אין צריכין לעדי טביחה אף הטביחה אינה נקראת חצי דבר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: