מאירי על בבא קמא קיח

לעולם יהא אדם נזהר שלא להראות עצמו מתיהר ביותר ממה שאין ראוי לו הנזכר בסוגיא זו מעשה אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוה דבי ריש גלותא אמרו ליה מאי האי דסיימת מסאני אוכמי אמר להו דקא מאבילנאה על ירושלים אמרו ליה ומי חשיבת את להיאבולי על ירושלים סבור גברא יהירא הוא וחבשוהו עד דחזו דגברא רבא הוא ושבקוהו ולגוף השמועה שאלו בתוספות שבזו מוכיח שלא היו רגילים במנעל שחור וכן בפרק סדר תעניות אמרו אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כלומר כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואם כן מהו שאמרו בראשון של יום טוב אין משלחין מנעל לבן ביום טוב מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו דמשמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירצו אחרוני הרבנים שנוהגים היו במנעל שחור אלא שהרצועות היו לבנות ונבדלים היו מן האומות ברצועות לבד והוא שאמרו בפרק סורר דבשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא לא צייתינן להו וזו שבכאן ושבסדר תעניות אף הרצועות היו שחורות ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה ט"ו ב' אמרו נתאכמו במקום נתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעל שחור הוא מתוקן יפה ומצהיל:

הבעל שמכר נכסיו ולא נשאר לו מקום להגבות לאשתו כתובתה ואחר כך חתמה האשה ללוקח הן באותו שטר הן בשטר מיוחד שהיא מסכמת לאותה מכירה ודין ודברים אין לה עמו וקנו מידה הרי זו טורפת מ"מ נחת רוח הוא שעשתה לבעלה בין שדה שכתב לה בכתבתה בין ייחדו לכתבתה אף באפותיקי מפורש בין הכניסו לה שום משלו בין כל צד שבנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ומ"מ אם כתב לאחד ולא חתמה לו ונתבטל המכר וחזר ומכרו לאחר וחתמה לו אינה יכולה לומר עוד כן שהרי כשלא רצתה לא חששה לנחת רוח:

יש מי שאומר שאם היו לו שני שדות ומכר האחד ולא רצתה לחתום ומכר השני וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזה על הראשון ואף גדולי המחברים כתבו כן ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש לפרוע על שאינה חותמת שאין מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא יהא השדה הנשאר נמצא שאינו שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה:

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא שלה וכל שחתמה לו קיים הוא:

לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל שהרי היא מכרה והוא אינו אלא כמסכים על ידה ומ"מ יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחלה וסוף וכן מצאתי לקדמונינו שבנרבונה שכתבוה בלקוטיהם ובחמישי של גיטין יתבאר שלא אמרו בלקח מן האיש תחלה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה אחריות הא אם קבלה אחריות אינה בדין נחת רוח וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינו בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות ומ"מ בזו יראה לי דוקא בשקבלה אחריות בפירוש על הדרך שכתבנו בפרק הנזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון ואף לקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקה מן האשה תחלה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקה מבעל הבית וחזר ולקח מסקריקון האמור בחמישי של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים נראין וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקנייה ומ"מ דוקא בכדי שוויין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן וחכמי הדורות שלפנינו חולקין אף בזו ולעולם אף מעות אינן קונות בזו:

כל שהניח לה מקום לגבות הימנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מ"מ אפשר לה לחזור על זה:

ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות וכתב לראשון ולא חתמה ולקח מן האשה תחלה ומעות ונכסי מלוג והרבה מפרשים חולקין בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואם חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שבארנו בעשירי של כתבות אלא שזו אינה צריכה למנות:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתו בהמתו של בעל שדה פטור ואם הזיק בהם בעל השדה חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אמר הר"ם כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאלו קבל עליו לשמור ולפיכך יהיה השומר חייב ואע"פ שלא אמר לו אני אשמור:

אמר המאירי המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלה בהמתו של בעל הבית את גדישיו פטור שהרי אומר לו מאי בעית ברשותי ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל הגדישים חייב ומ"מ דוקא שהוזקה בהחלקה וכיוצא בה אבל אם הוזקה באכילה פטור שהרי היה לה שלא תאכל כמו שבארנו למעלה ואם הגדיש ברשות והוא שאמר לו הכנס אע"פ שלא אמר לו הכנס ואני אשמור חייב בעל השדה בשמירת הגדישים הן בנזקים שהגדישים מקבלין מזולתם הן מאותם שהם מזיקות לזולתם להתחייב בעל השדה בתשלומיהם ואע"פ שבארנו למעלה שכל מן הסתם אינו מקבל עליו שמירה וכשאומר הכנס פירושו הכנס ושמור לעצמך פירשו משנה זו בגמרא בשומר הגרנות והוא שכל בני הבקעה היו מאספים גדישים בשדה אחד וממנין שומר בעל השדה עצמו ואחר שנתמנה לכך כל שאומר לו הכנס הרי הוא כאומר לו הכנס ואשמור לך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בנזקי האש ויבאר בו במבעיר על ידי אחר או בסיוע אחר על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור ואמר על זה השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלחה ביד פקח הפקח חייב אחד הביא האור ואחד הביא העצים המביא את העצים חייב אחד הביא העצים ואחד הביא האור המביא את האור חייב בא אחד ולבה המלבה חייב ליבתו הרוח הרי כולם פטורין אמר המאירי השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם ודבר זה אתה מפרשו אף בשאמר לו לך והדלק כמו שנבאר בסוף המשנה ונחלקו בו בגמרא ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בשם חזקיה שלדעת ר' יוחנן לא סוף דבר שמסר לו גחלת שיכול לומר שעשויה היא לכהות ולכבות אלא אפילו מסר לו שלהבת כגון אבוקה וכיוצא בה פטור אף זו עשויה לכבות עד שימסור לו שלהבת באבוקה או בנר דולק ועצים דקים שהאור מתאחז בהם וסלתא וגזא האמורה בגמרא הכל אחד ופירושו עצים דקים וקוצים שבכיוצא בזו מעשיו גמורים הם ויש מפרשים סלתא בקעת גסה להעמיד האור עד אותו מקום ומ"מ הכל לפי מרחק המקום ולמראית עיני הדיין ולדעת ר' שמעון בן לקיש אף בשלהבת לבד חייב לא נאמר שפטור אלא בגחלת וליבה החרש וכבר בארנו בפרק ראשון שגדולי המחברים פסקו כר' שמעון בן לקיש ורוב מפרשים פסקו כר' יוחנן ובכלם חייב בדיני שמים וחרש שוטה וקטן פטורים מ"מ שהרי אינן בני דעת:

שלח ביד פקח הפקח חייב אף בשלהבת ועצים שאין שליח לדבר עבירה ואפילו כשאמר לו לך והדלק כמו שבארנו בראש המשנה שהרי בשני של קדושין היו מחזירין בזה לחייב את המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו אלא שהפקיעוהו ממה שאין שליח לדבר עבירה כמו שביארנו והמשלח פטור אף מדיני שמים ואע"פ שבשוכר עדי שקר לחברו אמרו שבדיני שמים חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי הפקח חייב לשלם לו והוא הדין שאם לא יהיה לו במה לשלם שהמשלח יש לו עליו עונש שמים:

הביא ראשון את האור ושני את העצים או ראשון את העצים ושני את האור השני חייב ודוקא שנתלבה מעצמו או ברוח מצויה או אף בשאינה מצויה אם באה קודם הבאתו העצים או האור שכל אלו כמזיק בידים הוא וכאלו לבה מעצמה אבל ברוח שאינה מצויה פטור לא נתלבה מעצמו ולא ברוח מצויה ובא אחר וליבה המלבה חייב ואם לבתה הרוח ר"ל רוח שאינה מצויה שבאה אחר הבאתו כלם פטורים שאין זה אלא אונס ויש מפרשים אותה במצויה ואין נראה כן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: