מאירי על בבא קמא קטו

מה שבארנו במשנה שאף בנתחבטה על הירקות משלמת מה שנהנית כשלא נפלה על הקרקע אמרו עליה בגמרא מהו דתימא מבריח ארי מנכסיו הוא ולא לישלם מידי שאין כאן אלא הברחת ארי ר"ל הצלת בהמתו שלא נחבט בקרקע ופירשו גדולי המפרשים דמצוה הוא דקא עביד קמ"ל דכי הוי חייב להצילו מדעתו כלומר דאיתיה תמן אבל היכא דליתיה לא מיחייב אי נמי מבריח ארי דוקא דלית ליה פסידא האי אית ליה פסידא והקשו בתוספות שהרי בפרק אין בין המודר אמרו המודר הנאה מחברו פורע לו חובו וזן את אשתו ואינו חייב לשלם ובאו בה מטעם דאברוחי ארי בעלמא הוא אלמא מבריח ארי אף במקום פסידא הוא ותירצו ששני הטעמים שהוזכרו מצטרפין לאחד כלומר ה"מ מדעתו אע"ג דאיכא פסידא ופירוש מדעתו שהוא עושה הדבר מרצונו אי נמי לית ליה פסידא אע"פ שלא מרצונו נעשה אלא שהוכרח בכך אבל הכא איכא תרתי שלא מדעתו ופסידא אין זה הברחת ארי אלא נוטל מה שההנהו וזו שאמרו בפרק הגוזל בשטף נהר חמורו וחמור חברו והציל את של חברו והניח את שלו שנוטל שכרו ואין דנין אותו כמבריח ארי אע"פ שמדעתו עשה וכן שבמשיב אבדה אמרו היה בטל מן הסלע נותן לו כפועל בטל אע"פ שמדעתו עשה תירצו הם שכל שמציל לגמרי אינו קרוי מבריח ארי ואין הברחת ארי אלא כל שמציל מפחד ההפסד קודם שיבא ופורע חוב חברו אינו הצלה ממש שהרי אמרו בתלמוד המערב מפייס הוינא ליה ומחיל וכן זן את אשתו שמא תצמצם ותספיק במעשי ידיה או ירויח לה אביה או אחיה ומתוך כך קראוהו מבריח ארי ויש מתרצים דכל שאין לו עליו שום סרך צווי בית דין כגון פורע חוב חברו וזן את אשתו הוא מבריח ארי אבל שומר אבדה ושופך יינו מפני דבשו של חברו ומציל חמורו של חברו ששוה יותר צד מצוה איכא ואינו קרוי מבריח ארי ואף בכל זה אי אפשר להסכים כל השמועות לענין אחד וצריך לחזור בטעמים אחרים להרבה מהם:

זה שאמרנו אם נפלה באונס פירושו שהוחלקה במי רגליה או שדחפתה חברתה או שנתקלה או כל צד שנפלה מחמת אונס שלא בפשיעת בעלים אבל כל שבפשיעה משלמת מה שהזיקה ואם היתה יכולה לירד לשם שלא באונס אע"פ שירידתה באונס פרשו גדולי המפרשים שהוא חייב בכל מה שהזיקה שהרי תחלתו בפשיעה הוא ואף הם חזרו לומר במקום אחר שכל נפלה פטור כסתמא דמתני' דקתני ירדה כדרכה דאטו מי שאינו רשאי להעביר צאנו ברשות הרבים יאחזנה בזנבה וילך ויראה לי דוקא בשאין בעלים עמה הא אם היו בעלים עמה לא היה לו להעלות על לב שתרד לשם אלא שתלך על פי הנהגתו:

ואם ירדה כדרכה ולא אכלה אלא שטנפה פירות במי לידה אפילו לא היתה קרובה לילד אלא שהפילה שאין כאן פשיעה לענין לידה חייב שהרי תחלתו בפשיעה הוא הואיל והיתה יכולה לירד כדרכה:

גדולי המחברים פסקו כלשון אחר שבגמרא והוא שאם דחפתה חברתה פשיעה היא שלא היה לו להעבירם אלא אחת אחת וכן דעת גדולי הפוסקים וקשה לדבריהם מה שאמרו במציעא פרק הפועלים צ"ג ב' בההוא דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חד מיניהו לחברתה במיא וחייביה רב פפא מטעמא דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דתינטר נטירותא מעליא ואם איתא דפשיעה היא אף בשומר חנם כן ומ"מ יראה לדבריהם דלגבי בעל הבית הויא פשיעה אבל לגבי שומר חנם לא:

זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית לא סוף דבר שאכלה באותה ערוגה שנפלה עליה אלא אף מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה שמ"מ יראים הם להכנס לגנתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק ומ"מ מכיון שידעו הבעלים ביציאתה אע"פ שלא ידעו בחזרתה חייבת בכל מה שהזיקה שבודאי היה לו להעלות על לב שמכיון שמצאה שם לאכול מגמת פניה לשם תמיד ופירשוה רבים אפילו היה שם קצת אונס כגון שנעל כראוי הא אם נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה פטור ואיני מודה להם במה שמחייבים אף בנעל כראוי שאם כן הרי מצינו מועד שאין חיובו נפקע בשמירה פחותה ולדעתי לא בא בכאן ללמד אלא שמכיון שיש שם פשיעה אין אומרים דרך הבהמה לצאת ולבא וכלם נדונים אחר ביאה ראשונה שהיתה באונס הא מ"מ כל שנעל כראוי פוטר: