מאירי על בבא בתרא ט

כבר ביארנו במציעא פ' המקבל ק"ט א' שיש בדיני קרקע ענין שאינו בכלל חכירות ואריסות וקבלנות והוא הנקרא שתל וענינו שהוא נוטע קרקע של בעה"ב מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן הנטיעות בקיומן ונוטל מחצה ואין בעל הקרקע יכול לסלקו אא"כ הוא מפסיד יש מי שאומר ששתל זה הרי הוא כבעל הקרקע לידון כבר מצרן בשדה הסמוכה לזה שהוא שתל בו ואם קדם ולקח הרי הוא כאחד מן המצרנים שקדם ולקח ואין בעל הקרקע יכול לסלקו ויתבאר להם דבר זה משמועה הנזכרת בכאן ברוניא שהיה שתלו של רבינא כמו שהתבאר בפרק המקבל ולקח קרקע במצרנותו של רבינא וכשבא לסלקו מכח מצרנותו אמרו לו משל זה הידוע אצלם ארבעי לצלא וארבעי לצללא וענין המשל שהעור הוא קרוי צלא והמעבד נקרא צללא ואמר שצריך הוצאה לעבוד העור כעיקר מקחו ואחר שכן אף המעבדו הוא בעל העור כלוקח עצמו שהרי שכרו עליו כשוויו ואף כאן השתל כבעל הקרקע מאחר שנוטל מחצה כמהו ושאין יכול לסלקו וכך פירשו השמועה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו חולקים בה הרבה שלא לידון כבר מצרן הואיל ואין לו כלום בגוף הקרקע ומפרשים בשמועה זו על קרקע זה שרבינא היה מצרן לו משלש רוחות ורוניא לא היה לו מצרן אלא מרוח אחת וקדם ולקח וכבר ביארנו על אחד מן המצרנים שקדם ולקח שזכה וחשב לסלקו מכח מה שהיה הוא מצרן לו יותר ממנו ואמרו לו ארבעי לצלא וארבעי לצללא ומאחר שאף הוא מצרן קדם וזכה ופירוש המשל לענין זה הוא שהצלא עור קטן והצללא עור גדול ואמר שדרכן של בני אדם ליתן שכר בעבוד עור קטן כשיעור שנותנין לעבוד עור גדול:

יש מי שאומר שרבינא ורוניא שניהם באו ליקח כאחד וכבר ביארנו במצרנים שבאו ליקח כאחד שחולקין לפי תכונת השדות והיה רבינא מצרן משלש רוחות והיה סבור לעמוד במקום שלש מצרנים ודנו בו שלא יסלקו אלא מן המחצה שאין דנין אחר הרוחות אלא אחר האנשים ושחולקים בזו ואף אני חוכך בה לומר שכל אחד יטול כמדת קרקעו שהרי אף במדה השוה לכל דקדקו חכמים לחלוק בקורנזל כמו שהתבאר כדי להיות החלקים מתישבים יותר לכלם:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ומה שנתגלגל עליו על הדרך שביארנו ואמר על זה כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן אמר הר"ם כשהכותל משותף בין שניהם כאחד יש לכוף לכל אחד מהם לבנות כשיתבענו חברו ואם בנאו אחד מהם וטען השני שנתן חלקו נאמן עד שיביא ראיה האחר שלא נתן כלום והטעם לפי ששניהם חייבין לבנות וזה ידוע לכל העולם יש לומר שנתן חלקו ואם רצה אחד מהם להוסיף על ארבע אמות ברום הכותל הרשות בידו אבל לא יוכל לכוף לחברו שיבנה עמו ואם חזר חברו ובנה כותל והגביהו יותר מארבע אמות סמוך לכותל שבנה חברו כגון זה [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ'] כופין אותו לתת מה שהוציא חברו בהגבהה לפי שגלה דעתו שהוא רוצה במה שהגביה חברו על הארבע אמות ואע"פ שלא נהנה עדין באותו הכותל שלא נתן התקרה אלא הואיל ודעתו כך חייב לתת חלקו ומה שטוען שנתן זה מה שגלגל אינו נאמן לפי שנאמר לו היאך ידעת שאתה חייב לשלם כדי שתתן לו קודם שתעמדו בדין:

אמר המאירי כותל חצר שנפל ר"ל כותל שהיה חולק בין שני השותפין ונפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות ר"ל שכל אחד מהם כופה את חברו לחזור ולבנותו עד ארבע אמות אבל אין כופין אותו מארבע אמות ולמעלה ובא להשמיענו דין זה בנפל כדי להודיע שאין כופין אותו ביתר מארבע אמות אע"פ שמתחלה היתה גבוהה יותר שהרי היזק ראיה מסתלק בשיעור זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פירוש זה שתבע את חברו בדין לבנות לו עד ארבע אמות וחייבוהו בבית דין ואחר הבנין הוא תובעו חצי הוצאה והלה משיב נתתי חלקי נאמן בשבועת היסת הואיל וקבל עליו בבית דין לבנות הרי זה כמי שאמרו ב"מ ט"ז ב' צא תן לו שאם אמר אח"כ נתתי נאמן ואע"פ שנודע שזה לבדו בנה עד שיביא ראיה שלא נתן כגון שיש עדים שתבעו והודה ואינו טוען שפרע אחר הודאתו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו הואיל וכבר נסתלק היזק ראיה סמך לו כותל אחר ר"ל שאחר שבנה הראשון מארבע אמות ולמעלה עד עשר אמות בנה זה שלא נתן חלקו בהוצאה שמארבע ולמעלה כותל אחר כנגד אותו כותל בגבהו של אותו כותל כמי שהוא רוצה ליתן תקרה מזו לזו והרי שגלה דעתו שנוח לו באותו תוספת שהוסיף חברו מגלגלין עליו את הכל ואע"פ שלא נשתמש בה עדין ר"ל שלא נתן ביניהם תקרה מחייבין אותו לשלם מעכשו בגלוי הדעת לבד בחזקת שלא נתן ר"ל אע"פ שסמך ונתגלגל עליו חיוב ובא הלה לבית דין וחייבוהו והוא טוען שכבר פרע חלקו אחר הבנין אינו נאמן שהרי דעתו היה ליפטר ונשבע הלה שבועת הסת ונוטל אא"כ הביא ראיה שנתן ומ"מ אם חייבוהו ואמרו צא תן לו נאמן אח"כ בפרעתי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרוע ליום פלוני בין שקבעו בשעת הלואה בין שקבעו לאחר הלואה ואמר לו בתוך זמנו פרעתיך אינו נאמן ובעל חוב גובהו שלא בשבועה אע"פ שהוא מלוה על פה חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפילו מת לוה גובה מן היתומים שלא בשבועה ואע"פ שכתבת אשה תוך זמנה שהרי לא נתנה לגבות מחיים בזה החמירו שחס הוא על כבוד אשתו שלא תתבזה בבית דין והדבר מצוי להתפיסה צררי לצורך אחריות ואע"פ שאין הפרעון מצוי התפסת הצררי מצויה מה שאין בשאר חובות כן ואע"פ שבכל מקום אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה בזו נפרע מהם שלא בשבועה גדולה חזקה ולואי שיפרע אדם בזמנו וזו אחת מאותן שמלוה על פה נגבית מן היתומים בלא שבועה וחברותיה הם חייב מודה ר"ל שצוה כן בשעת מיתתו או שמתוה ומית בשמתיה כמו שיתבאר במקומו לק' קע"ד ב' הא כל שתבע מלוה על פה לאחר זמן ולא היה חייב מודה וכן אין שם שמתוה ומית בשמתיה אינו גובה מן היתומים אפילו בשבועה ומה שאמרו בפרק גט פשוט קע"ו א' מלוה על פה נגבית מן היורשים פירושה בשיש בה אחת משלש דרכים שהזכרנו ובשטר ולאחר זמן גובה בשבועה: