מאירי על בבא בתרא עב

כבר ביארנו במשנה שכל קרקע העושה פירות תמיד כגון בתים וחצרות ודומיהם חזקתן שלש שנים מיום ליום אבל שדה בית הבעל ושדה האילן אין צריכין מיום ליום אלא שיאכל שלש תבואות ממין אחד שלש פעמים שנה אחר שנה והחזיק הא אם היה דקל נערה שאינה בת שלש שנים שמוציא פירות שני פעמים בשנה מצד לחות שבו לילדותו אין אותן שתים נחשבות אלא באחת ויש מפרשים בדקל נערה שמנער פירותיו ואין מתבשלים ואמר שאין לו חזקה בכיוצא בזה שאין זו הנאה גמורה:

חרשה לניר שנה אחר שנה אפילו כמה שנים הואיל ולא זרע אין זו חזקה כלל אדרבה נוח לבעל הקרקע בכך וברצונו חורש בה עד שיכלו בה כל עצי המחרשה:

שדה אילן שהיו בו שלשים אילנות בתוך שלש סאין או ביתר ופחות שאפילו היו נטועין בפחות מכן אע"פ שסופן ליבש החזיק הואיל ונהנה כמו שאמרו למטה שאכלן רצופין יש לו חזקה אלא שאנו תופשין לשון זה ומפני שסתם הנטיעות הם עשרה בבית סאה כשיעור יניקה הצריכה להם וזה המחזיק אכל עשרה בשנה ראשונה ועשרה בשנה שניה ועשרה בשנה שלישית החזיק ומ"מ דוקא שבשנה זו שהניח את העשרה ולא אכלן לא הוציאו אותן העשרים פירות שיש טענה לומר אלו היה שם היה אוכלן אבל אם הוציאו פירות ולא אכלן לא החזיק אלא במה שאכל ואפילו לא היו שם פירות פירשו בגמ' והוא דבזע בזועי ויש גורסין והוא דבזי בזויי ופירושו שלא היו אותם העשרה שאכל רצופים במקום אחד אלא מפוזרים בין אותם התמרים שלא אכלן אבל אם היו כל אותם שאכל במקום אחד לא החזיק אלא לאותן שאכל יש מפרשים בענין והוא דבזי בזויי ענין אחר והוא שזה שביארנו שאם הוציאו שאר האילנות פירות ולא אכלן שלא החזיק להם בשהפקירן ובזזו אותם העוברים אבל אם הניחן על האילנות בחזקת המשתמר הרי הוא כמי שאכלן וגדולי המחברים כתבוה כן אלא שאף הם כתבו שהוא צריך באכילת אחד מכאן ואחד מכאן: