מאירי על בבא בתרא עא

ובמה שבא בגמ' אחר שמועה זו מענין האי מאן דנקיט מגלא ותובליא וכו' כבר ביארנוה למעלה:

יש מקומות שנוהגים לגדור שדותיהם ומניחין חוץ לגדר מעט קרקע על פני היקף כל הקרקע וזורעין בו כדי שאם יבאו חיות יהו מוצאות שם בכדי לחיכה ולא יטריחו את עצמן לקפוץ על הגדר ליכנס בתחום שבפניהם למחיצות מעתה מי שבא והחזיק במה שחוץ לגדר שנה אחר שנה אפילו כמה לא עלתה לו חזקה אף למה שנשתמש בו שהרי זה אומר לא הייתי מקפיד למחות הואיל והוא זרע המוכן לבהמה ולחיה וכן הדין בכל הזורע במקום שאינו שמור לבעליו אלא שרגל חיה ויד כל אדם מצויה שם כשאר מקומות של הפקר שמתוך ריחוקם מן העירות וקורבתם ליערים ולחיות אדם מתיאש משמירתם לענין שאין קפדים בהמחאתם:

אכלה ערלה הן שאכלה כל שלש בערלה הן שהיתה שנה אחת מהם שנת ערלה וכן בשביעית פירושו שהיתה ביניהם שנה של שביעית או שאכלה והיא זרועה כלאים אינה חזקה מאחר שכל אלו אסורין בהנאה לא הקפיד על אכילתם עד שימחה גדולי הפוסקים והמחברים גורסין באלו שהיא חזקה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי קדמונינו מפרשים את דבריהם בערלה על אכילת העצים שלא נאמר לדעתם איסור הנאה בערלה אלא על הפרי או בשומר לפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים אבל העצים מותרין בהנאה וזה זמר וכסח באילנות ונמצא מחזיק בדברים המותרים וכן יראה ממסכת כתבות פרק האשה שנפלו לה נכסים במה שאמרו שם המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרו בגמ' עבד רב יהודה בחבילי זמורות כלומר שלא נהנה בהם אלא בחבילי זמורות והפקיע בהם את הוצאותיו ואמרו על זה רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה אלמא הנאתן קרויה הנאה ותשמיש ולמדנו מכאן שני דברים אחת שגורסין הרי זו חזקה ואחת שענינו בחבילי זמורות הא בפירות אינה חזקה וא"כ אף בכלאים אתה מפרשה בעצים שנפלו מן הזמורות או יבשו שאם מאותם שזמר וכסח הרי הם אסורות מצד שנראה בהם כמקיים כלאים וכן בשביעית שנהנה בעצים אבל הפירות הפקר הם ואין בהם חזקה ויש מפרשים לשטה זו בכלאים כלאי זרעים שהם מותרין באכילה אפילו בארץ ישראל כמו שביארנו בפרק כל הבשר ומ"מ ראיתי לגדולי המחברים שכתבו באלו אע"פ שנהנה בעברה:

לפי דרכך למדת שעצי ערלה ושביעית וכלאים מותרין בהנאה וכן כתבנוה בענין שביעית בפרק הגוזל קמא ק"א ב' אפילו בעצים דמשחן ר"ל הראויות להדליק וא"כ זה שאמרו תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה ר"ל בקלפי הפירות הנעשות שומרים לפרי ולא אמר בעצי ערלה אבל צריך שתעיין מה הוא שאמרו שם או בקשים של כלאי הכרם ואתה אומר בכאן שעצים של כלאי מותרין וכן מה שאמרו בפרק כל הבשר כלאי הכרם עקרן נאסר יראה לגדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם שכל שנטעו עצי הכלאים בעברה נאסרו אבל כל שלא נטעו הכלאים בעברה אע"פ שעשה בהם אח"כ מעשה האוסר נאסר הפרי והותרו הקשים או העצים מעתה היו נזרעים לשם חטה ושעורה לבד ואח"כ ניטעו הגפנים לשם נמצא שהגפנים ניטעו באיסור הגפנים אסורים והקשים מותרים נטעו הגפנים תחלה ואח"כ זרע שם חטה ושעורה הגפנים מותרים והקשים אסורים זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד נאסרו בין הגפנים בין הקשים והוא הטעם שלא נאסרו העצים בערלה ושביעית שהרי לא נעשה איסור בנטיעה ואף גדולי המפרשים שהזכרנו חזרו לומר בענין זה שהקשים לעולם אסורין אבל הגפנים עושים בהם חלוקה זו שאם נטעו באיסור נאסרו ואם נטעו בהתר ניטעו מפני שהגפנים יש בהם הכר איזה היה שם קודם זריעת הכלאים לשם ואיזה גדל אח"כ באיסור מה שאין כן בקשין והדברים נראין כדעת ראשון ובמסכת סכה בשמועת הלוקח לולב מחברו בשביעית פירשנו שיש בלולב דין שביעית אפילו בעצים מפני שהנאתן וביעורן שוה שהם עשויים לכבד את הבית והיא שעת הנאה והיא שעת ביעור מה שאין כן בשאר עצים שהנאתן אחר ביעורן ואע"פ שיראה מסוגית בבא קמא על עצים דמשחן שאין בהם קדושת שביעית ואע"פ שהנאתן וביעורן שוה שהרי מדליק בהם מ"מ סתמן להיסק הם עומדות כמו שהתבאר שם:

אכלה שחת ר"ל שלא הניח את התבואה ליגדל אלא קצצה כשהיא שחת אפילו אכלה כמה שנים אינה חזקה הואיל ואינו אוכל אלא כנשמט וכבורח ואינו מחזיק כשאר בני אדם לא הקפיד עליו למחות ואע"פ שביארנו במשנתנו שאכילת האספסתא שנה אחר שנה הויא חזקה ענינה שעיקר זריעתה לשם אספסתא אבל זו שעיקר זריעתה לתבואה והוא קוצרה ואינו ממתין לה אינה חזקה ומ"מ אם היה במקום שרגילים לקצור תבואתם שחת כגון בקעת מחוזא שהיו בני החיל מצויים שם ובני אדם עשויים לקצור תבואותיהם שחת ולמכור להם לצרך בהמותיהם הרי זו חזקה והרי היא כזרעה לדעת כן:

תפתיחא אינה חזקה וענין תפתיחא פירשוהו גדולי המפרשים מענין יפתח וישדד אדמתו והוא שבתחלה חורשין את השדה חרישה שאינה עמוקה ונקראת פתוח בלשון המקרא ובלשון התלמוד תפתיחא ואח"כ חורשין חרישה עמוקה ואח"כ זורעין ואם זרע זה אחר חרישת הראשונה לא החזיק שאין זה מחזיק כשאר בני אדם ואין תועלת מגיע לו ממנו אלא מעט ויש מפרשים תפתיחא שלא חרש בה אלא שהוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה וזרעה באותן הבקעים כמעין חרישה ויש מפרשים קרקע פחותה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירות אלא מעט ואמר ומפני רעתה אין בה חזקה שאין אדם קפיד למחות עליה וגדולי המחברים פירשו בה שלא זרע שם אלא שהחזיק בה בחרישה ופתוח ושדוד שלש שנים והוא ענין נרה שנה אחר שנה ואמר שאין לו חזקה ואע"פ שכל עצמו אינו עושה כן אלא לתקן הארץ לזמן הבא וכן אם זרעה ולא הרויח כלום והוא שלא הוציא אלא כשיעור מה שזרע אינה חזקה הואיל ולא הרויח בה לא הקפיד למחות:

ראשי גליות שבבבל הואיל וידם תקפה לרדות את העם אין להם חזקה בנכסי אחרים שמתוך שאימתן מוטלת על הבריות אין אדם מוחה לחזקתם וכן אחר שהחזיק בנכסיהם אינה חזקה מתוך שידם תקפה אין חוששין למחות כלל ויש מפרשים הטעם שמתוך עשרם אינן קפדים וכן יש מפרשים הענין מתוך שהם עוסקים בצרכי צבור ואין פונין בשלהם אלא דרך ארעי ומ"מ הן הם לאחרים הן אחרים להם נשבע המערער למחזיק היסת שלא מכר ולא נתן ומ"מ הבא מחמת ראשי גליות יש לו חזקה וכן כתבוה גאוני הראשונים:

דינין אלו שביארנו בקרקעות שמאחר שהם ידועים לבעלים אלו אע"פ שהם עכשו ביד אחר לא יצאו מחזקת אותם שנודע שהיה שלהם אא"כ בשטר או בחזקת שלש שנים במטלטלין אינו כן אלא כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו ואפילו נתברר שהיו אמש או היום של אחר כל זמן שיבא עליהם בטענת מקח ובהיסת ודוקא בשאין עשויין להשאיל ולהשכיר כמו שיתבאר הגודרות והם הצאן והעז והשור ובכללן כל מיני בעלי חיים כגון בהמות וחיות ועבדים הואיל ומהלכות הן מעצמן ברשות הרבים אינן בדין זה ואין להם חזקה אלא אומרין שמעצמן הלכו ברשותו של זה ומ"מ יש להם חזקת שלש שנים ר"ל שכל שבירר המחזיק שעמד בידו שלש שנים ולא מיחה החזיק וכמו שביארנו במשנה בעבדים ואם היה עבד קטן שאינו יכול להלך ברגליו אפילו היתה לו אם המוליכתו ממקום למקום הרי הוא כשאר מטלטלין וכן בהמה או חיה הנמסרת לרועה ולשומר הרי היא כשאר מטלטלין שהרי נמסרה שמירתה לאחר שאינו מניחה לילך אנה ואנה ובלבד במקומות או באדם שמוסרה על מנת שלא להניחה כלל ואף בערב כשמחזירין לבעלים אינן מניחין אותן לילך מעצמן לבית בעליהם כמנהג רוב הרועים אלא שחוזרין ומוסרין אותה לבעלים מיד ליד:

כל אלו שאין להם חזקה כגון גודרות ודברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם לא נודע שהן בידו והודה שהן בידו אלא שהוא מכרם או נתנם לו נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם אף כשאומר ישנם בידי ולקחתים ממך נאמן ונשבע היסת וכן אם טען שהיה משכון בידו נאמן עד כדי דמיו אלא שבזו נשבע שבועת המשנה ונוטל לדעת הגאונים וכן כל אלו שיש להם חזקה בטענת מקח ולא טען טענת מקח אלא שטען שמשכון הן בידו נאמן עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי אף כשטוען משכון הם בידי נאמן עד כדי דמיו ומ"מ אם רצה זה להוציאו בכדי דמיו וזה טוען בה יתר מכדי דמיו מפני שהוא חומד לאותו דבר אינו נאמן ומוציאו הלה בכדי דמיו וכן אלו שיש להם חזקה בטענת מקח שלא טען טענת מקח אלא שאומר שלך הם אלא שאתה חייב לי מצד אחר או שהזיקוני ואתה חייב לשלם נאמן עד כדי דמיהן כל אלו שיש להם חזקה שלא טען בהם שום טענה אלא שאומר שמשלו היה מעולם או שירשם הואיל ובירר המערער שהיו שלו מוציאין אותן מידו ואם חזר וטען ממך לקחתים וזה שאמרתי שמשלי היו או שירשתים ר"ל שהם בידי שירשתים והוי שלי מעולם נאמן וכגון זה חוזר וטוען כמו שהתבאר:

זה שביארנו בכל שטוען לקוח הוא בידי הן שנאמן מצד טענה עצמה כגון אלו שיש להם חזקה הן שנאמן בה מטעם מגו כגון אלו שאין בהם חזקה אלא שנאמן בלקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבכל אלו נאמן בהסת וכל שטוען שמשכון הם בידו או שהזיקו או שהוא חייב לו מצד אחר הן שנאמן מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כגון אלו שיש להם חזקה הן שנאמן במתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שאינו נאמן אלא בשבועה בנקיטת חפץ יש לתמוה והלא אתה מאמינו מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי ואם אמר לקוח הוא בידי אף הוא נאמן בהסת כמו שביארנו פירשו הגאונים שמאחר שזה בא ליטול אינו נוטל בלא שבועת המשנה ואין המגו פוטרו משבועת נשבע ונוטל שאין מגו נאמר לפטור משבועה אלא לפטור מממון כמי שכבר כתבנו ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו הנותן טליתו לאמן אמן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת על בעל הבית להביא ראיה ואם אין לו ראיה נאמן האמן מתוך ויכול לומר שהטלית שלך נתנה לו בזמנה נשבע ונוטל ומאחר שהוא אומר בנתנה בזמנו נשבע ונוטל ולא אמר כן בראשונה אלמא אף בלא שבועה מתוך שבטענת שלו היה פטור בלא שבועה ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שלפנינו שמדין התלמוד היה נאמן בלא שבועת המשנה אלא שתקנת הגאונים היא ומ"מ יש מוכיחין אותו מדין התלמוד ממה שאמרו בפרק הגוזל קי"ד ב' המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ונותנים טעם לזו של אמן מפני שאין הדין נגמר מכל וכל ליטול שאפשר שיאמר לו בעל הבית איני נותן לך כלום אלא טול הטלית בשכרך והרי עיקר תביעתו על הטלית כעין לקוח הוא בידי ואין לו הוצאת מעות מבעל הבית ואע"פ שאמרו בפרק הבית והעליה שאין בעל הבית יכול לומר לפועל טול מה שעשית בשכרך שמא נשתנה הדין בזו הואיל ויש כפירת סלע ביניהם רשאי לומר מיהא על אותו סלע טול טליתך בכפירתך: