מאירי על בבא בתרא רעה

הכותב כל נכסיו לאחר וצווח הלה מעיקרו ר"ל בשעת המתנה ואמר אי אפשי בהם או איני רוצה במתנה זו או בטלה היא או מבוטלת היא או תבטל או כל לשון שבעולם שמראין הדברים שאינו רוצה בה לא קנה והרי אותם הנכסים בחזקת הבעלים שתק בשעת המתנה כאדם שרוצה לקבל ואח"כ צווח ואמר שאינו רוצה בה קנה אחר שהודה ושתק הרי קבלה ומשקבלה אינו חוזר ודבר זה ענינו בשכיב מרע שאמירתו כמסירתו הא בבריא הרי לא קנה עד שיגיע שטר המתנה לידו ומ"מ אף בבריא אתה מפרשה בשנתן השטר לתוך חיקו או שהקנהו בקצת דרכי הקניות שקונות בלא הגעת השטר לידו ושיעור שבין שתיקה לצווחה לא התבאר בגמ' ולחכמי התוספות ראיתי שנתנו בו שיעור כל שהו אחר כדי דבור של גמר המתנה ואין הדברים נראין אלא כל שעסוקין באותו ענין הוא לדעתי תוך כדי דבור אבל כשנעתקו מאותו ענין לענין אחר או שיצאו מאותו מעמד הוא נקרא שתק ולבסוף צווח:

ובמסכת גיטין התבאר דין זה בבריא ונתגלו שם דברים שאתה צריך לגלגלן בדין זה בשתק ולבסוף צוח והוא ששם אמרו שמקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה עכשו ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה והמחזיק בה לא זכה אא"כ יפקירנה בפירוש ואם זכה הוא יכול אח"כ להוציאה מידו אבל אם אמר לשון מוכיח שבשעת מתנה בטלה כגון בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שהודאתו כמאה עדים ומ"מ לא שתחזור לבעלים אלא שהיא הפקר וכל המחזיק זכה ואע"פ שגדולי הרבנים חולקים בזו לומר שחוזרת לבעלים סוגיא שבמס' כריתות פרק אחרון תעיד לך כן ומ"מ במקום בעלי חוב אין דבריו קיימין כל שקבלה אף בלשון עבר ואע"פ שאם צוח מעקרו רשאי שאינו רוצה לקבל מתנות כדי לפרוע הקפותיו מ"מ אחר שקבלה קבלה ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן ויש חולקים אף בזו ואל תחוש לדבריהם כלל מעתה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה ואתה צריך לגלגל דין זה בכאן שזה שאמרו בשתק ולבסוף צוח בשכיב מרע שקנה ואין צוחתו מעכבתו דוקא באי אפשי בה או מבוטלת תבטל אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים במקום שאין חב לאחרים להיותה הפקר ולא להחזירה אצל יורשי השכיב מרע וגדולי המחברים לא הפרישו בה כלל בין לשון ללשון והוא תמה:

ונמצאת למד לשטתנו שלש חלוקות אחת שבשעת המתנה מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים ונשארת לבעלים שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו אינו מבטלה כלל ובלשון עבר מיהא היכא דאינו חב לאחרים מבטלה ולא לחזור לבעלים אלא להיות המחזיק זוכה אלא שאם חב לאחרים הוא בדין האמצעית שאינו מבטלה כלל וכן נמצאת למד שמבוטלת תבטל ואי אפשי בה לשון עכשו הם ואין מועילים אלא בשעת המתנה ובטלה היא אינה מתנה לשון עבר הוא ומ"מ צריך אתה לידע שגירסא זו שבמסכת גיטין בלשונות אלו מתחלפת בקצת ספרים עם גירסא שבמסכת כריתות פרק אחרון והוא ששם אמרו הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה והקשו עליה מזו שבגיטין והביאוה בנסח זה מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו תבטל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומינה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום למיהדר למרה אלא שכל המחזיק זכה ומתרץ דבריו קיימים והמחזיק זכה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ואם החזיק בה אחר מוציאה כל זמן שירצה וזה הפך מה שכתבנו בנסח סוגיא שבגיטין והפך מה שפסקנו ותדע שהרבה מפרשים טרחו לישבה ולא עלתה בידם כהוגן ונסח זה בשום פנים אי אפשר לישבו שאף כשתבא לשנות בשטתנו ולומר שכל בשתק ולבסוף צוח בלשון עכשו מפקירה הוא מעכשו וכל המחזיק זכה היכא דלא חב לאחרים ולפרש לא אמר כלום לענין מהדר למרה אלא שהמחזיק זכה וכדמסקינן התם דבריו קיימים והמחזיק זכה אם כן בטלה היא אינה מתנה דקאמר הכא דבריו קיימים פירושו למהדר למרה והיאך נפרש בלשון זה שם שאמר בה לא אמר כלום אם חוזרת לבעליה כל שכן שדבריו קיימים ואם תפרש לומר לא אמר כלום למהדר למרה אלא שהמחזיק זכה הינו הך ומ"מ גדולי הפוסקים העידו על נסחא שבכריתות שהיא שנויה בדרך אחרת בנסח זה הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק זכה והקשו מזו שבגיטין בנסח זה מקבל מתנה שאמר אחר שבאה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים מאי לאו אי אפשי בה לא אמר כלום וכל המחזיק לא זכה ותירצה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שכל המחזיק זכה ונמצא לנסח זה גם כן שלש חלוקות הראשונה כדרך שכתבנו בשטתנו שכל שבשעת המתנה צווח מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים וזו אין בה מחלקת ופקפוק כלל אבל שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו כל שאינו חב לאחרים הרי הוא מפקירה מעכשו והמחזיק זכה וזהו שאמרו מבטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום ופירושה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה וכמו שתירצוה שם והן הן דבריו של ריש לקיש הא בטלה היא אינה מתנה במקום שאין חב לאחרים דבריו קיימים וחוזרת לבעליה ועל הדרך שאמרו במסכת גיטין כתבתי ונתתי שדה פלני לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים וחוזר לנותן ואע"פ שזו מ"מ לא באה לידו מעולם מ"מ סתמא נאמרה וכן שהבעלים היו מסלקים הימנה ואפשר שגדולי המחברים כונו לדעת זה אלא שקצרו בדבריהם והרבה פוסקים פסקוה כן ועל דרך האמת על כרחנו צריכים אנו לענות בה אמן מפני שהסוגיאות מתישבות בה כראוי אע"פ שאנו צריכים לשנות בה בפסק שלנו וכל שכן שבאמת גדולי המחברים נראין מכונים לשטה זו:

ולמדת שלדברי הכל זו שבמסכת גיטין וזו שבכריתות כלם בשתק ולבסוף צוח הם שאם בשעת מתנה לית דין ולית דיין כמו שכתבנו ואע"פ שבקצת הלכות ובקצת ספרים אין גורסין בזו שבכריתות ובאת לידו פירושה מ"מ כך הוא שכל שצוח מעיקרו ודאי לנותן היא חוזרת שאין אדם נותן אלא על דעת המקבל וכמו שאמרו בפרק הגוזל זוטא רב ספרא הוה אזיל בשייראתא לוינהו חד אריא כל ליליא הוו שדי ליה חמרא ההיא ליליא שדא ליה רב ספרא ולא אכליה קדים רב ספרא זכה ביה ואמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא לאקדומי למיזכי ביה והא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה ותירץ לה לרוחא דמילתא עבד ולמדנו שאין אדם מסלק עצמו מן הדבר אלא על דעת שיקבלנו האחר ואף ממקומו מוכרע כן ואע"פ שאין הם גורסים בדברי ריש לקיש שם ובאת לידו הרי מ"מ הקשה לו ממה שאמור במסכת גיטין שנאמר שם אחר שבאת לידו ואף מה שהקשו לו שם משמועת הכותב נכסיו והיו בהן עבדים מעידה כן שהעמידוה כאן בשתק ולבסוף צוח והרבה נוטים לשטתנו לענין פסק ומחזיקים זו שבכריתות כמשבשת וכן יש שאין גורסים שם ובאת לידו גם כן אלא שמפרשים שדעת ריש לקיש היא בצווח מעיקרו ומפרשים שהוא מקשה לו מסוף השמועה ר"ל בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שכל שאומר שלא היתה מתנה בשעת מתנה הרי הוא כצווח מעיקרו ואמר דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומתרץ לא אלא דבריו קיימים להיותה הפקר ואע"פ שלדעתנו במבוטלת ובאינה מתנה כך היא מ"מ מה שהיה ר"ל כן בצווח מעיקרו ולדמות בטלה היא ואינה מתנה לצווח מעיקרו אינה בשום פנים ולדעתי יש לפרש בשטה זו שאף ריש לקיש לא אמרה אלא בצווח ולבסוף שתק והמקשה הבין מדבריו שאמרה אף בצווח מעיקרו והקשה מבטלה היא אינה מתנה והיה מדמה אותה לצווח מעיקרו ותירץ לו שאף לפי סברתו שמדמה אותה זו לזו אינה קושיא שהרי אף זו הפקר היא ומ"מ עיקר דבריו לא היו אלא בשותק ולבסוף צווח ובטלה היא אינה מתנה אינה דומה לזו וסוף הדברים אין הסוגיאות מתישבות כלל אלא למה שכתבנו בנסח גדולי הפוסקים ועל הדרך שפירשנו בדבריהם והן הן הדברים:

מתנה זו שלא נמסרה ליד המקבל עצמו אלא שזכוה לו על ידי אחר הן שכיב מרע באמירה הן בריא בהקנאה ושתק ולבסוף צווח או שלא היה בפניו וכששמע ושתק ואח"כ צווח גדולי המחברים פסקו בה שהדבר ספק שמא מאחר ששתק בשעת ידיעה קבלה ועכשו רוצה לחזור או שמא לא היה בדעתי לקבלה וזה שלא צוה מתחלתו הואיל ולא הגיע לידו כלום וסופו הוכיח על תחלתו לפיכך אם קדם אחר וזכה זכה שמא זכה זה ועכשו חוזר והרי היא הפקר ואם חזרו הבעלים ותפשוה אין מוציאין שהרי שמא המקבל לא קבלה מעולם והיה דינה לחזור לבעליה ונראה שזה שנסתפקו בה הוא ממה שאמרו הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ושתק ולבסוף צוח שאם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה לדעת רבנן שהם סוברים שמששתק קנה וזה שחזר וצוח אינו כלום ולדעת רשב"ג אין אוכלין שמעולם לא קבלם וסופו הוכיח וזכו בהם יורשי ראשון או הוא בעצמו במתנת בריא שבהקנאה ואמרו בשני של חולין מכח שמועה זו בענין אחר בקסרי היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא התר ומ"מ רוב פוסקים כתבו שלענין ממון קנה בשתיקה כרבנן ולענין איסור כגון תרומה לעבדים אלו ושאר דברים כיוצא בה שהוזכרו בשני של חולין הוא שיש להחמיר מספק הא זכה לו על ידי אחר שלא בפניו וכששמע צוח אין ספק שזהו כצווח מעיקרו וידו על העליונה שאם רצה הנותן לחזור קודם שידע זה אינו רשאי שזכין לאדם שלא בפניו ואם לא רצה זה לקבלה אינה מתנה שאין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה תחלה אלא כלם זכו כאחד ולפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכלם לפי השבון העזבונות ר"ל שאם החוב רביע העזבון כל אחד פורע רביע עזבונו וכן התבאר במסכת כתבות שאם לא נמצא שם בכדי כל העזבונות חולקים את הנמצא לחשבון מה שאמר הוא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלני ואחריו שלש מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו וכן אם לא נמצא שם בכדי החוב נוטל הראשון תחלה וכן על הסדר וגדולי המפרשים חדשו בדין זה שאם היו המתנות שוות ר"ל תנו מאתים לפלני ומאתים לפלני אפילו לא היה שם לשון אחריו כל הקודם זכה שהרי היה יכול לומר תנו שש מאות לפלני ופלני ופלני למה חלקם אלא שהוא מכוין להקדים ואף חכמי הדורות שלפנינו נסכמים בה הא בריא שהקנה כל שבשטר אחד ויום אחד אין כאן דין קדימה כלל:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו שאין אומרים שלא אמר בראוי לו אלא שרצה לומר במה שראוי לו מצד הבכורה אלא כאדם שאומר ראוי לו שיטול כך וכך במתנה לפי מה שקדמני מאהבתו ומעבודתו ומ"מ אם אמר בפירוש בבכורתו ידו על העליונה ואם מאתים זוז אלו יתרים מחלק הבכורה נוטלם ואם חלק הבכורה יתר נוטל חלק בכורה שאין ברשות האב למעט בה כמו שביארנו ואע"פ שזה בלשון מתנה ובלשון מתנה יכול למעט אף חלק בכורה מ"מ דוקא אם אמר כן בלשון נתינה לאחרים כלומר שחלק נכסיו במתנה והשוה להם את הבכור אבל אמר תנו לו בחלק בכורתו כך וכך אינו יכול למעטה:

וכן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתו בראוי לה נוטלתן יתר על כתבתה ואם אמר בכתבתה ידה על העליונה ואם המאתים זוז יתרים על כתבתה נוטלם ואם הכתבה יתרה נוטלת כתבתה ודבר זה אתה צריך לפרשו בשאינה לשם שאם היא לשם הרי אמרו בטלי קרקע זה בכתבתיך שמחלה כתבתה או שמא אף כשהיתה לשם וכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא במנה מאתים וזו שבכאן אתה מפרשה בנדוניא: