מאירי על בבא בתרא רעד

האחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית או מאיזה ממון המשתף ביניהם ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו עד שלא יקפידו אחיו או שתפיו עליו יצא אף ביום ראשון ואם לאו לא יצא ויש גורסין בה דוקא אתרוג כלומר שאין אומרים אף בשאין לאחיו קפידא עליו שיצא אלא כשהניח להם אתרוג לכל אחד ואחד שאע"פ שצריך שומא בחלוקתם לפי חשיבותם וגריעותם מ"מ הואיל וסתמן למצוה אין קפדים זה על זה בכך והרי זה כדבר שאין צריך שומא שכל אחד רשאי לחלוק שלא מדעת חברו אבל אם לא הניח להם אתרוג אע"פ שהניח להם שוה אתרוג בשאר פירות אין זה כלום וחכמי הצרפתים אין גורסין כן אלא אף בשלא הניח להם כנגדו כלום כל שאין קפדים בכך יצא וכתבו שעל זו סמכו מנהג לצאת כל הקהל בלולב אחד קנוי מן הקפה שדעת כל הקהל להיות חלק כלם נתון לנוטל עד שיצא בו ואח"כ יחזיר וסתמן כפירושן וכן המנהג:

מי שאמר לחברו אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לא החזירו לא יצא הואיל ולא נתקיים התנאי בטלה המתנה למפרע ואין כאן ערער מצד תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל והמעשה קיים שכל שבעל מנת אינו צריך לרוב דיני התנאי וזה אחד מהם כמו שכתבנו במציעא פרק (האומנין) צ"ד א' ומה שיצא ערער בשמועה זו מצד שאם הקדישה אינה מוקדשת כבר ביארנו הענין למעלה:

כל זה שביארנו ואם ירד ראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון דוקא כשאמר ואחריך לפלני אבל אם אמר ואחריך לעצמי כגון שמכר לו לפירות לכל ימי חייו אין בידו למכור כלום מעשה היה באשה אחת שהיה לה דקל בתוך שדה של אחד מן החכמים ומתוך שהיה קפיד עליה בכל עת שהיא באה לשב מצד דישת הקרקע התפשרו ביניהם והקנתה לו הדקל לכל ימי חייו והלך הוא והקנהו לבנו ואמרו לו שלא עשה כלום שזו כיונה להיות הדקל חוזר לעצמה וכל שמשייר לעצמו הרי הוא משייר גוף הקרקע לגמרי ואין ביד הלוקח למכור וכן הדין אם אמר אחריך ליורשי שכל שמשייר לעצמו משייר הוא לראוי לירשו אחריו ויש חולקים בזו אלא שהדברים נראין כן ויש מי שאומר שאף במשייר לעצמו או ליורשו דוקא בדרך זה שלא הקנה לו אלא לכל ימי חייו אבל אם הוסיף עוד לומר ואחריך לי או ליורשי אם מכר מכר ואין הדברים נראין כלל גדולי המחברים כתבו שלא נאמר מכר מכר אלא כשמכר לאחר אבל אם מכר לבנו או ליורשו אין זה כלום וכבר כתבנו ענין זה למעלה וכן פירשו גאוני הראשונים ואע"פ שאין הדברים נראין לענין פירוש השמועה יראה מ"מ שהדין כך הוא:

מי שאמר לחברו שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר אבל אם אמר על מנת שתחזירהו לי מוקדש אבל לא מוחזר וחייב לשלם ואף לדעת האומר אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בזו הואיל והתנה בחזרתו לחזרה מעליא הוא צריך וגדולי המחברים כתבו שאינו קדוש וכבר כתבנו מזה בכדי היכולת למעלה:

התבאר בכתבות פרק מי שהיה נשוי שמי שאמר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלני ונשאת הרי הבעל נקרא לוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום אבל אם היא נשואה הרי הוא כמי שאמר אחריך יקנה פלני ולא הבעל ואם מכרה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח והאחריך מיד הבעל והלוקח מיד האחריך ומעמידין אותה ביד הלוקח ואין אומרים יחזרו חלילה עד שיעשו פשרה מפני שהבעל והאחריך לא הפסידו כלום שלא הוציאו בה דמים אבל הלוקח הוציא בו מעותיו וראוי לחוס עליו: