מאירי על בבא בתרא רעו

אמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאע"פ שאין דעתו קרובה אצלו כל כך כבנו וכאשתו מ"מ אין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותן שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו הא אין בראוי לו אלא כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים קבלתי ממנו ואם אמר בחובו אין ידו על העליונה ואפילו היו המאתים יתרים על חובו אינו נוטל אלא חובו מאחר שאמר בחובו הרי זה נראה כרבית וכן שהדברים מוכרחים שבטעות אמרה ושסבור היה שכך היה חייב לו שאין דעתו קרובה אצלו כל כך ומ"מ אם לא אמר בחובו ולא בראוי לו אלא תנו לו לפלני בעל חובי מאתים זוז נוטלם ונוטל את חובו כן התבאר בכתבות פרק אלמנה לשטתנו וכל שכן באחרים ולא [באו] בשמועה זו אלא ללמד שאין בראוי לו מפקיע הבכורה או הכתבה והחוב אבל כל שהוא אומר סתם תנו מאתים זוז לפלני בני או לפלני אשתי או לבעל חובי נוטלן מלבד הבכורה והכתבה והחוב וכמו שביארנו למעלה בכותב פירות נכסיו לאשתו ואע"פ שיש שהעמידוה באומר בראוי לו אינו כלום כמו שכתבנו וזהו שאמרו בכתבות פרק אלמנה ששכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי שאם רצה ליטלם במתנה נוטלם כלומר שאם אין שם אלא אותם המאתים מבני חרי אם רצה ליטלם בחובו נוטלם והמתנה נפקעת שהרי אין לו עוד נכסים בני חורין ומתנה אינה טורפת משועבדים ואם רצה נוטלם במתנה וגובה חובו מן המשועבדים וכמו שאמרו שם אם נוטלם במתנה לא כחו יפה שהרי נוטל שניהם שאין מתנת המאתים דינרין הנחת מקום שאין הנחת מקום במטלטלין וגדולי קדמונינו מקשים מזו לזו ומתרצים אותה שכתובות בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש ולא יראה כן:

ולענין מה שנתגלגל כאן מענין בור ודות כבר התבאר בפרק המוכר את הבית:

שכיב מרע שאמר מנה לי אצל פלני אע"פ שהעדים אין מכירין אותו פלני או שאין יודעים אם הוא חייב לו מנה זה כמו שהוא אומר כותבין צואה על פיו ונותנין ליורש שהרי אינם כותבים שהוא חייב לו כך אלא שהוא צוה ואמר שפלני חייב לו כך וכשיבא היורש לגבות צריך להביא ראיה מצד אחר שאין זו ראיה לו כלל ואם לא הביא ראיה פקע זכותו אלא שחכמי התוספות כתבו שמשביעין זה שהשטר יוצא עליו אע"פ שהיורש שמא שהרי בצואת אביו הוא טוען בבריא ואין חוששין לבית דין טועים שיהו מגבין על פי צואה זו כלומר אם לא שנתברר להם שפלני חייב לו כך לא היו כותבין כן בשטר צואה שאין חוששין לבית דין טועים שכל בית דין שבא לפניהם איזה עדות הן שבכתב הן שבעל פה חוקרים הם ובודקים אחר העדים ואין דנין בו עד שמתישבים בעדותו:

בית דין שהיבמה באה לחלוץ לפניהם אין חולצין לה אא"כ מכירים אותה ואת יבמה או יתברר להם שהוא אחי המת שאם תאמר שתחלוץ ולא יכתבו לה גט חליצה להתירה לינשא עד שתתברר שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלני ויכתבו לה גט חליצה ויתירוה לינשא אע"פ שאין מכירין שהיא יבמתו של זה שכל בית דין שבא לפניהם מעשה של בית דין אחר אין בודקין אחריו כך אמרו חכמים בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומאחר שכך הוא ר"ל שאין עושין מעשה החליצה אלא במכירין כל שהביאה עדים בפני איזה בית דין שכבר נחלצה בבית דינו של פלני כותבין לה גט חליצה אע"פ שאין מכירין שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירוה יש שואלין והרי בשלישי של קדושין אמרו באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שנאמן ליתן גט לדברי הכל מפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן מטעם זה ותרצו שבזו אפשר לחקור ולעמוד על בוריו של דבר מה שאין כן בקדושין ויש אומרים ואם חלצה מ"מ אע"פ שאין מכירין כשרה בדיעבד ובתשובות הגאונים מצאתי שלא נאמר כאן אלא כשהיא אומרת זהו אחי של בעלי והוא אומר איני יודע שצריכה להביא ראיה אבל אם הוא אומר שהוא אחיו ובא לחלוץ נאמן ומטעם אין אדם חוטא ולא לו וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק מצות חליצה ומ"מ בירור זה שכתבנו יש אומרים אפילו מפי אשה או קרוב ויש אומרים דוקא בעדים וכבר ביארנוה בפרק החולץ:

אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שמיאנה בפני שנים צריכים אותם השנים שיהו מכירים אותה שמא יכתבו לה הם בעצמם גט מיאון ותנשא בלא היכר ומאחר שכך הוא ר"ל שאין מקבלין דבריה במיאונה אא"כ מכירין אותה אע"פ שלא כתבו לה גט מיאון כל שהביאה עדים בפני אחרים שמיאנה יכולים לכתוב לה גט מאון אע"פ שאין מכירים אותה שכבר הכירוה אותם שמיאנה בפניהם ואע"פ שהמיאון אינו נעשה בבית דין אלא בעדים שתמאן בפניהם והיה לנו לומר שידקדקו כותבי הגט בעדות מ"מ אלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרים כן אבל כשם שאין המאון צריך בית דין כך אין הגט צריך בית דין אלא אותם השנים או שנים אחרים כותבין לה שמיאנה בפניהם וכשם שאין בית דין מדקדקים אחר בית דין אחר כך אין עדים מדקדקין אחר עדים אחרים אבל בית דין אחר עדים מדקדקים ומ"מ במיאון מיהא אין צריך שיביא את הבעל שהרי יכולה היא למאן אף שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בכל מקום שהוא אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת וגדולי המחברים כתבו אף בזו שצריכים להכיר אותה ואת בעלה ואין נראה כן וגדולי ספרד כתבו כדברינו בפרק י"א של יבמות:

גאוני ספרד למדו מסוגיא זו שכל שהביא שטר לפני בית דין לקיימו שלא בפני בעל דין על הצדדין שאנו מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כמו שביארנום בקמא פרק אחרון והביא להם מקיימי החתימות אין להם לקיים על פיהם עד שיחקרו בהם ויבדקו אחריהם אם יש בהם שום פסול הן של קורבא הן של דבר אחר ומ"מ אם הזכירו שמות המעידים אין צריכים לכך הא כל שלא הזכירו לא יקבלו עדותם אא"כ הכירו שאם יאמר הבעל דין עליהם כלום לא ישגיחו הבית דין עליהם מצד שיאמרו שאלו כן לא היה בית דין הראשון מקבלים עדותם וכן כל כיוצא בדברים אלו: