מאירי על בבא בתרא רמח

יש לפקפק בשבח זה הבא על ידי שנוי שפסקנו עליו שאין הבכור נוטל בו פי שנים אם תפיס אם מוציאין מידו אם לאו שהרי לא הוחלט בגמ' לפסוק כרבנן אלא שאמרו מטין איתמר ומ"מ השביחו היורשים אף ר' מודה בה ואפילו תפש מוציאין מידו:

כבר התחלנו לבאר שהבכור אינו נוטל פי שנים במלוה ומעתה אין צריך לומר ברבית שבה אף אותו שעלה בחיי האב שאף לר' אינו נוטל בו,,, דבר זה אין בו חלוק בין על פה בין בשטר שאין אומרין כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי אלא ראוי הוא בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואע"פ שבמלוה בשטר אנו אומרים שעבודא דאורייתא אינו נוטל בה וקצת מפרשים פירשו הטעם הואיל והלכה מכאן ולהבא הוא גובה אינו קרוי מוחזק שהרי אם הקדיש מלוה או מכר אינו כלום ועוד מתנה קרייה רחמנא ואין בכורה אלא בדבר הראוי לינתן ואי אפשר להפקיעו אבל מלוה אף אחר מתנה או מכירה יכול למחול ואע"פ שביתומים שלא נשאר להם קרקע מאביהם וגבו קרקע בחובת אביהם פסקנו שבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם טעם הדבר מפני שהיה החוב משועבד לו מדר' נתן וכמו שאמרוה בפסחים פרק כל שעה אבל לענין בכור אינו מוחזק ואין חלוק במלוה גם כן בין שהגיע זמנה בשעת מיתת המוריש ובין שלא הגיע זמנה וכן יראה ממה שכתבנו שאין חלוק בין שטר שיש בו שעבוד נכסים לשאין בו ואפילו יש בו אפותיקי מפורש ויש לפקפק בה ושמא לא נאמר אלא בשאין שם שעבוד נכסים אבל כל שיש שם שעבוד נכסים וכל שכן אפותיקי לא ומ"מ ממה שהזכירו דברי רבא שאמר גבו קרקע יש לו בענין שעבודא דאוריתא בסוף המסכתא יראה שאע"פ שיש שם שעבוד נכסים אינו מוחזק ויראה שכן הדין אף באפותיקי הואיל ואפשר להסתלק במעות ומ"מ אם יש על מלוה זו משכון בידו יש לנו לדון בה דרכים אחרים והוא שאם יש בידו קרקע ממושכן על הלואה זו כתבו גאוני ספרד שאם הגיע זמנה בחיי האב הויא ליה כהלואה גרידא הואיל ויכול לסלקו אבל אם לא הגיע זמנה הואיל ואין יכול לסלקו הרי הוא כקרקע שלו ובמקום שנהגו לסלק בכל עת שירצו הרי היא מלוה גמורה כמו שכתבנו במציעא פרק נשך אע"פ שיש דברים שיש בה דין קרקע גמור לפי מה שכתבו הגאונים אפילו הגיע זמנה או במקום שנהגו לסלק הואיל והוא מוחזק בה בחיי הלוה כגון ליפרע שלא בשבועה וכן אם המלוה מכר החוב והחזיק את הלוקח במשכונה שאינו יכול למחול ויש אומרים שהבכור נוטל בה פי שנים ולא אמרו בפרק נשך שלא ליטול בה הבכור פי שנים אלא בריוח היוצא ממנה ומטעם שבח אבל כשתפדה נוטל בה פי שנים וכן כתבוה שם גדולי המפרשים ויש מוסיפין על דבריהם שהבכור יכול לכופם לחלוק גוף המשכונה ומ"מ במקום שאין מסלקין נוטל אף בשבח היוצא ממנה:

היה גוף המשכונה למוריש זה ר"ל שלוה ומשכן קרקעו יש מי שאומר שהדין בה בהפך שאם הגיע זמן או הוא במקום שנהגו לסלק הרי הקרקע כמוחזק ביד אביהם והבכור מכריח את אחיו לפדותו ואם אין בידו לסלק אינו מוחזק ואף לאחר פדיונו אינו נוטל בה ומ"מ עיקר הדברים שהקרקע בחזקת בעליה לא גרע משדה החוזרת ביובל היה ביד המוריש קרקע שגבאו בחובו על ידי שומת בית דין הסכימו כל המפרשים שאע"פ שהשומא חוזרת הואיל ואינה מן הדין אלא משום הישר והטוב הרי הוא קרקע שלו והבכור נוטל בה פי שנים היה משכון זה של מטלטלין יראה שאע"פ שבידו לחלק הואיל והוא קונה משכון והוא ברשותו עד שיכול לקדש בו שהוא מוחזק גמור ונוטל בו פי שנים בכל ענין:

אע"פ שהחלטנו את הדבר שלא ליטול בכור במלוה מ"מ מלוה שהבכור בעצמו חייב לאביו יש אומרים שנוטל בה חלק בכורה שמוחזקת היא ומפרשים מה שנאמר כאן במלוה שעמו פלגי כלומר שחולקים בה כחלוקת שאר נכסים ועיקר הדברים בפירושה שחלק הבכורה חולקין ר"ל שהוא נוטל חציה וחציה האחר חולקין בשוה שהדבר ספק אם נקראת מוחזקת הואיל ומוחזקת תחת ידו או שמא אינה מוחזקת הואיל ולא היתה מוחזקת אצל אביו ומתוך כך נוטל חציה וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הצרפתים:

כבר ביארנו בשם מסכת בכורות שהאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן אין נוטלות בשבח ואע"פ שבעל חוב גובה את השבח מקולי כתבה שאנו כאן וכן ביארנו שם שהיבם אינו נוטל בשבח שבחלק המת ולא סוף דבר בשבח שבין מיתה ליבום אלא אף בשבח שבין יבום לחלוקה מפני שכל עצמו דינו כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם כן ומה שאמרו למטה יש לו לבכור קודם חלוקה דוקא בעיקר ממונא כמו שיתבאר וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואע"פ שתחלה כתבוה בדרך אחרת כמו שכתוב בקצת הלכות חזרו אח"כ לכתוב כמו שכתבנו: