מאירי על בבא בתרא רמז

זה שביארנו במלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף בשטר מעתה אם ירשו שטר חוב אין הבכור נוטל בו פי שנים כמו שיתבאר:

חלק זה שנתנה תורה לבכור לא מחלתו אצלו מכל וכל עד שאם יצא עליהם חוב שהיה אביהם חייב לא יהא פורע בו מצד הבכורה כלום אלא עשאו כשני יורשים ואם יצאו עליהם חובות אביהם אף הוא פורע בהם כשנים ואם אמר איני נוטל חלק בכורה ואיני פורע כשנים רשאי ודבר זה תמהו גדולי המפרשים מה הוצרך לאמרה וכי אף הפשוט עצמו אם יאמר איני רוצה בירושת אבי ולא אזקק לחובותיו מי מעכבו בכך ומה בזו בין בכור לפשוט ופירשוה לענין חזרה ר"ל שהפשוט שאמר כך ושאר היורשים לקחו חלקו ופרעו יכול אח"כ ליתן להם מעותיהם ולשוב לאחזתו אא"כ התנה בכך בדרך הקנאה הקיימת שאין זו לא מכר ולא מתנה ולא הפקר אבל חלק בכורה אם אמר כן וחלקו עמו בשוה מה שעשה עשוי ואין יכול לומר בחלק זה דיו במחילה קלה שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר כמו שיתבאר ומכיון שאמר אי אפשי בה הופקעה זכותו באותו חלק ומ"מ גדולי הצרפתים כתבו שבחלק פשיטות אין יכול להפקיע עצמו מן הירושה להפקיע עצמו מן החובות שמשעת מיתה נעשה לו יורש ונכנס בעל חוב אא"כ יפקיר או ימכור או יתן וכבר ראיתי מי שכתב שאף משאר נכסיו כופין אותו לפרוע שאם מנכסי אביו לבד מהו צריך לכפותו בהם והרי מסלק עצמו מהם וקחם בשלו ואם להטריחו למכור הרי אף בבעל חוב עצמו אין עושין כן כמו שאמרו בפרק הכותב ומ"מ אי אפשר להם שאמרוה אלא בכדי שיעור החוב שהרי בפרק מי שהיה נשוי יראה כן להדיא בההוא דשכיב ואסיקו ביה מאה זוזי ושבק קטינא דארעא שויא חמשין זוזא וזבנוה יתמי וכו' ואף בזו יש לתמוה והיאך ישתעבדו נכסיו של זה אף לאותו שיעור והרי אף המטלטלין שירשו לא נשתעבדו אלא מכח תקנה ואף גאוני ספרד כתבו בפירושיהם שהפשוט נכנס במקום המוריש שכופין אותו להטפל ולמכור ולא יראה כן כמו שכתבנו אלא שאפשר שבחלק פשטות אם לא רצו להטפל צריך להזמנת בית דין ולשומא אבל חלק בכורה נוטלו בעל חוב להדיא ומ"מ נראין דברי גדולי המפרשים שהדברים אמורים לענין חזרה לענין פסק ומ"מ לענין פירוש כתבו קצת מפרשים שאין אנו צריכין לכך שהפשוט לא הוצרך להשמיענו בו דין זה כלל ואם אינו רוצה לזכות בחלקו לא יפרע ואם יטול אין לו פסידא שהרי לא יפרע אלא כשיעור חלקו אבל הבכור אפשר שתגיע לו פסידא אם יפרע כשנים מצד הראוי והשבח שאין לו בהם בכורה כיצד הגע עצמך שהירושה שוה שש מאות ויש בה שלש מאות שבח ואינם אלא שני אחים הרי שאין כאן בכורה אלא בשלש מאות ונמצא חלקו מאתים ואח"כ חולקים בשוה השלש מאות ונמצא לחלק הבכור שלש מאות וחמשים ויצא עליהם חוב בארבע מאות וחמשים אם יהא פשוט יכול לומר טול חלק בכורה ופרע פי שנים לא ישארו לו מכל ירושתו אלא חמשים דינרין ונוח לו שלא יטול ויחלקו בשוה ויפרעו בשוה:

שני חלקים אלו של בכור חלק אחד הם ומתוך כך כשהם חולקים נוטל את שתיהן כחלק אחד במצר אחד וכבר כתבנוה בפרק ראשון: