מאירי על בבא בתרא רכה

הבעל בירושתו אינו נוטל בראוי כבמוחזק ר"ל שאם מתה אשתו קודם מיתת מורישה ואח"כ מת מורישה אין הבעל יורשה כלל ומ"מ אם יש לה זרע אותו זרע יורש את אבי אמו אף לענין בכור אמרו שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר מעתה צריך שתדע שהמהדרין מן המפרשים כתבו שאע"פ שבעל ובכור נאמר לשון זה בשניהם אין המדה שוה בשניהם שהבכור אפילו בנכסים שהאב מוחזק בהם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים בשעת חלוקה ר"ל בשבח שיש בו שנוי כגון כרמל ונעשו שבלים וכפניות ונעשו תמרים כמו שיתבאר ואלו בעל שמת חמיו ולא הספיקה האשה להחזיק בנכסיו עד שמתה ותבע הוא את הנכסים והעמידן בדין ולא הספיק לגבותן עד ששבחו נוטל כל השבח שהבכור הופקע שבחו מדכתוב בכל אשר ימצא לו והשבח לא נמצא לו אבל בעל שלא הופקע לו ראוי אלא מאסמכתא רחוקה דכתוב בגבעת פנחס כמו שבא בסוגיא בגמ' דוקא ראוי לגמרי כגון שמתה האשה קודם מיתת מורישה כמו שביארנו אבל שבח נוטל בין שבח שמחמת עצמן בין שבח שהשביחו שאר היורשים הראויים לירש עמה כגון שאר אחיות וזהו שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הבכור והאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן והיבם כלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי אלמא שבח וראוי שני דברים הם ובכור הוא שהופקע מלכל אשר ימצא לו הא בעל לא הופקע ומתוך שאינו שוה להם בשבח אע"פ שהוא שוה להם בראוי לא הוזכר באותה משנה ואלמלא כן היה לו להזכירו עמהם וכן כתבו בדומה לזה קצת גאוני ספרד בענין מלוה שאע"פ שאין הבכור נוטל בה פי שנים כמו שיתבאר דוקא בכור משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתיא לידיה אבל לענין בעל ולענין כתבת אשה מלוה מוחזקת היא ונמצא הבעל גובה מלוה שאדם חייב לאשתו והאשה גובה כתבתה ממנה הואיל והותקנה תקנה לגבות כתבה ממטלטלין והביאו ראיה משמועת הרי שהיה נושה באחיו מנה האמור בכתבות פרק נכסים ואע"פ שאף הם בעצמם דחאוה חזרו והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וטעמו של ר' עקיבא אינו אלא משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אבל עכשו שתקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין וכל שכן עכשו שאדם מתנה כן בתוך הכתבה נסתלקו היורשים ואם יש שם כתבה ובעל חוב ינתנו לכושל שהוא הבעל חוב ואם אין שם בעל חוב ינתנו לכתבה ומאחר שהמלוה מוחזקת לענין כתבה אף לענין ירושת הבעל כן ומ"מ יש דוחים ראיה זו שהם סוברים כתבה מן התורה וזה שאמרו בבכורות שאינה נוטלת בראוי מקולי כתבה שנו כאן כמו שנתבאר שם ולא שנו קולי כתבה אלא לדעת כתבה דרבנן כמו שאמרו במסכת כתבות פרק אחרון אבל אלו היה תנא של בכורות סובר כתבה דאוריתא היה מגבה אף בראוי:

ומעתה הואיל ואנו פוסקים כתבה דרבנן אינה נוטלת במלוה כמו שאינה נוטלת בשבח ובראוי והוא הדין לענין ירושת הבעל שאף היא מדברי סופרים ולא עוד אלא שאף אם תמצא לומר בכתבה שנוטלת מן המלוה שמא כבעלת חוב היא ומלוה משועבדת מדר' נתן אבל בירושת הבעל לא ומ"מ הם הביאו עוד ראיה לדבריהם ממה שאמרו אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא לענין בכור לבד הוא שהופקעה זכותו ממלוה אבל לא לענין בעל ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בקמא פרק ארבעה וחמשה ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע והשיבו הני מילי לבני מערבא דסבירא להו כרבנן אבל בעלמא כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת בעל כר' סבירא לן שאין בו ראוי אלא במה שאין לה זכייה מחיים כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה מוחזקת היא ומ"מ יש גורסין כאן הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרינן הכא כר' ונמצא מכאן ראיה להפך הדברים שהמלוה לענין ירושת הבעל ראוי היא שהרי לבני מערבא אליבא דרבנן לא הוצרכו להעמידה בגרושה אלא לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כשגבו קרקע אלא שהם גורסין כגירסא שכתבנו תחלה ואע"פ שבענין שושבינות אמרו בפרק מי שמת לק' קמ"ד ב' ביבם עסקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי ושושבינות כעין מלוה היא שאני שושבינות שמא אינה באה לידי פרעון שמא ימות המשלח קודם שישא או מי שנשתלח לו קודם שישא ואע"פ שהעמידוה בשמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת שנמצא עומד לפרעון קודם שימות הואיל ומ"מ בשעה ששלח לא נודע אם הוא עומד לפרעון אם לאו אין סומכין עליה ועוד שמא יבם הואיל ובכור קרייה רחמנא דינו כבכור אבל לכתבת אשה ולירושת בעל מלוה מוחזקת היא ולא סוף דבר בהגיע זמנה קודם מיתת המלוה אלא אף בלא הגיע זמנה הואיל ועיקר חיובה מחיים ואינו דומה לכופר שאין עיקר חיובו עד לאחר מיתה ואע"פ שבמעשה ההיא סבתא האמור למטה קכ"ה ב' אמרו שאם מתה הבת בחיי הזקנה הוי ראוי אע"פ שאם מתה הזקנה בחיי הבת זכתה הבת באותן הנכסים אינו דומה שבאותו מעשה כיון שאמרה ובתרה לירתה ואם קדמה הזקנה ומכרה הרי זה מכור נמצא שבחיי הזקנה אין לבת זכייה כלל באותן הנכסים אבל לענין מלוה אע"פ שלא הגיע זמנה עיקר חיוב הממון מיהא הוא מחיים שהרי נשתעבדו הנכסים משעת הלואה ומ"מ יש אומרים בה דוקא מלוה בשטר שנשתעבדו נכסי לוה מחיים אבל מלוה על פה אם הגיע זמנה היא מוחזקת לדעת זה שלומדים אותה מנזקי אשה שהעמידו אותה שאמרו אין האשה נותן ליורשיה בגרושה הא לאו גרושה בעל יורשה אע"פ שהיא מלוה על פה אבל אם לא הגיע זקנה לגבות מחיים הואיל ואין כאן שעבוד נכסים עד שאם קדם הלוה ומכר הרי הוא מכור אין כאן זכייה מחיים וראוי הוא זו היא שיטת גאוני ספרד האחרונים אבל גאוני הראשונים כתבו שירשת הבעל וכתבת אשה לענין מלוה ואין נוטלין בה כלום וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ דוקא במנה מאתים אבל נדוניא חוב גמור הוא וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו אלא שיש אומרים אף לדעתם דוקא במלוה גמורה אבל עסק שהוא חציו מלוה וחציו פקדון אם אותו עסק בעין או שיש שם דבר הבא מחמתו הואיל ופסקנו במציעא שאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן אמרו עליו לאיעסוקי ביה ולא למישתי ביה שכרא אין תורת מלוה אף לאותו חצי שהוא מלוה ואם אין שם אותו עסק או דבר הבא מחמתו אפילו החצי של פקדון נקרא ראוי ושכירות יש ממנו שנקרא ראוי ויש ממנו שאינו נקרא ראוי ולמטה יתבאר בע"ה: