מאירי על בבא בתרא קנא

זה שביארנו במשיכה והגבהה ומסירה שקונות במטלטלין כל אחת כדינה דוקא בדבר שגופו ממון אבל המוכר שטר חוב לחברו אין לו שום קנייה מן התורה שהרי הוא מוכר הראייה ואין הראיה נקנית ומ"מ מדברי סופרים שהוא נקנה בכתיבה ומסירה ר"ל שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכר עליה וצריך שיכתוב לו שיקנה השטר וכל שעבוד שבו ואם לא כתב לו כן לא קנה אלא הנייר לצור על פי צלוחיתו ולמדת שהמסירה לבדה או הכתיבה לבדה אין קונין בה עד שיהו שניהם ר"ל כתיבה ומסירה ויראה בזו דוקא במסירה מיד ליד:

זה שביארנו שהמסירה לבדה אינה קונה פירשו הטעם בסוגיא זו מפני שהשטר אינו אלא דברים ואף המסירה כן ומילי במילי לא מקנין ויש לשאול אם כן אף השטר שהוא חוזר ועושה לו מילי והיאך קונה בה תירצו שמאחר שהשטר בא להקנאה אינו נקרא מילי לענין אותו דבר למדת מ"מ שכל שכתב ומסר קנה ומ"מ יש אומרים שאעפ"כ אם רצה הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את רשאי עד שיכתוב לו לשון הרשאה ויש אומרים שאם היה בשטר החוב לו ולבאים מכחו אינו רשאי לומר כן וכמו שאמרו בתוספתא באים מכחו אלו לקוחות:

יש פוסקים שהשטר נקנה במסירה ואין צריך כתיבה ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה עד שנחלקו עליה אביי ורבא שלדעת אביי צריך להביא ראיה ר"ל ראייה שמסרה לו ואינו נאמן בלקוח הוא בידי ולדעת רבא נאמן ואין צריך להביא ראיה הא מ"מ שוים הם שאם הביא ראיה קנה במסירה בלא כתיבה עד שתירצו רבים דרך פשרה שאין נקנות במסירה אא"כ שמו של לוקח כשמו של מוכר שמכיון שמסרה לו הרי שמו כשם מי שמכרה וזו שבפרק גט פשוט ענינה בדרך זה שהרי בשני יוסף בן שמעון נאמרה ועיקר הדברים שלא נחלקו על דעת עצמם אלא על דעת האומר אותיות נקנות במסירה והראיה שהרי ביבמות פרק האשה שלום אמרוה בהפך שלדעת רבא אין אותיות נקנות במסירה ואפילו בשמותיהם שוים ולדעת אביי נקנות ושמא תאמר היאך נחלקו על דעת שאינו כהלכה תדע שיש ללמוד ממנה לענין מתנת שכיב מרע שאינו צריך כתיבה שאם טען זה שהשטר יוצא מתחת ידו במתנת שכיב מרע נתנה לי לדעת אביי צריך ראיה ולא לדעת רבא ושמא תאמר והלא אף מסירה אינו צריך מ"מ צריך הוא להביא ראיה שהשכיב מרע צוה למסרה לו והלכה כרבא ואינו צריך להביא ראיה על מסירת השטר לידו וכן בקנאה בכתיבה ומסירה אינו צריך להביא ראיה על המסירה ומ"מ דוקא לענין קנייתו אם רצה המקנה לערער עליו הא לענין תביעתו צריך ראיה על זה שאף הנתבע אומר לו איני מאמין שבעל השטר מסרו לך וכן דעת גדולי המחברים ומ"מ יש מפרשים שאף לענין קניה צריך ראיה ולא אמרה רבא אלא לדעת האומר אותיות נקנות במסירה וראיה לדבר ממה שאמרו בגמ' סנהדרין פרק בורר ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן ואמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה ומגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי אלמא יבא עצמו היה סבור שלדעת האומר אין אותיות נקנות במסירה לא היה יכול לומר לקוח הוא בידי:

הביא ראיה על המסירה וטען שאף כתיבה היתה כאן ושטר היה לי ואבד מקצת גאוני ספרד כתבו שטענתו טענה ומביאים ראיה מזו שבפרק גט פשוט שאע"פ שנחלקו בשלא כהלכה מ"מ יצא לנו ממנה שאם טען כן אינו צריך ראיה וגדולי המחברים כתבוה כן אף בלא ראית מסירה ונראה שפירשו שמועה שבפרק גט פשוט אינו צריך להביא ראיה אלא כל שטען שכתב ומסר לו נאמן לענין שאין המוכר יכול להוציאה מידו ומ"מ יראה דעתם דוקא לענין מוכר וכגון שהלוה רוצה לפרעו הא אם אין הלוה רוצה לפרעו יכול לעכב עד שיביא ראיה שנכתב ונמסר לו וכן כתבו הם במקום אחר ואם לא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומ"מ אף לענין מוכר אין הדברים נראין שאם כן לענין שמועת מלוגא דשטרי האמורה בפרק הכותב מה הועילו גדולי הפוסקים במה שפירשו בה דאמרינן לה אחוי שטרך והאמן שמחיים תפשה מתוך שהיתה יכולה לומר שטר היה לי ואבד ואע"פ שיש צדדין לתרצה אין לדחות סוגיא פשוטה שבתלמוד מחמת דחק: