מאירי על עבודה זרה פא

ולענין פסק יש פוסקין כרשב"ג לאסור באחיזת כל דבר שיש בו קצת כבוד ומן הכלל הידוע כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואע"פ שאין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שנדחה בכמה מקומות ונאמר עליו תרי תנאי ואליבא דר' יוחנן מ"מ הרי רב אשי שהוא בתרא שאל על זה אם דוקא בשל כבוד או אף בשל גנאי כמו שבארנו ואחר ששואל על דבריו נראה שהלכה כמותו ומ"מ רוב פוסקים פסקו כחכמים וכן נראה עיקר ולאסור אף בסיף וטבעת ועטרה ואין צריך לומר עטרה בראש אלא אף ביד שאף זו להתעטר בה והוא שאמרו בגמרא מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא הוא ולבסוף סבור כעטרה למלך ומ"מ אע"פ שפסקנו כחכמים אין הפסק מבורר עד שתדע מה שנאמר עליה בגמרא והוא ששאלו אי דנעבדין מאי טעמא דרבנן דשרו ולא שאל אי דאין נעבדין מאי טעמא דר' מאיר דאסר שאין הענין אלא שמאחר שר' מאיר אמר בודאי מפני שנעבדין ודאי ברור לו שכך הוא ותירץ רב יצחק בר יוסף שר' מאיר על אנשי מקומו אמר כן שהיו עובדין על הדרך שביארנו וגזר ממקומו על כל המקומות ומפני שהוא חושש למיעוט ואף שבגבנת בית אונייקי לא חשש לאסור בהנאה בשאר מקומות ההיא משום מעוטא דמעוטא הוא שאף בבית אונייקי לא היו עושין כן אלא המעוט וחכמים לא חששו למעוט כלל ואע"פ שהם מודים לר' מאיר לענין מקומו לא גזרו ממקומו לשאר מקומות ולא נהגו בשאר מקומות אלא בשאוחזין בידיהם דבר של כבוד ואף רשב"ג מודה לחכמים שאין חוששין למיעוטא ואע"פ שאמר הוא בעצמו כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא כל שלא שהה הוי נפל טעם הדבר מפני שיש שם רוב אחר והוא שכל המתים תוך שלשים יום רובם נפלים הם:

ואח"כ הזכירו בגמ' שתי לשונות אחד אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרוטי של מלכים שנינו והשני אומר אמר רבה בר בר חנה ובעומדין על פתח המדינה ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושם ועיקר הדברים ששניהם באו לפרש דברי ר' מאיר וחכמים בדרך אחרת שלא כרב יצחק שאלו לרב יצחק בכל הצלמים היה ר' מאיר גוזר ממקומו לשאר מקומות ומצד עבודת עצמו ולדבריהם לא חששו מחמת הצלמים עצמן שאף במקומו של ר' מאיר לא היו עובדין לכל הצלמים שחוץ לע"ז אלא מיעוט אנשי מקומו ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן כמו שפרשנו בגבנת בית אונייקי אלו לא היה החשש מצד עצמם אלא מחשש אנדרוטי של מלכים שכל צורה שהיא ידועה שלשם המלך נעשית הכל מודים באיסורה שמתוך חבת המלך עובדין אותה פעם אחת בשנה והוא יום המיתה שבכל שנה וכל הצלמים אסר ר' מאיר מחשש שמא לצורת המלך נעשית ורבנן לא חששו לכך אלא באחיזת דברים שהם מורים שררת מלכות והדבר מוכיח בהם שלשם צורת המלך נעשית והוסיפו עליהם סייף וטבעת ועטרה שמתחלה היו אומרים שלשם איזה ליסטים נעשית לרוב גבורתו ואין זה הוכח לצורת המלך ואין כאן אלא נוי בעלמא ואח"כ גזרו בה וכן בטבעת שמתחלה היו סבורים איסתימא בעלמא הוא ר"ל ממונה על האוצרות וצריך ליתן חותמו ללקחים אח"כ גזרו בה וכן בעטרה תחלה היו סבורים גדיל כלילי בעלמא הוא ולהדור מלאכתו ציירוהו לנוי ואח"כ אמרו שהוראת מלכות היא אע"פ שלא נודע כן בבירור ורבה בר בר חנה בא להוסיף עליו שלא לאסור מחשש מלכות אף באחיזה אא"כ עומדות על פני מדינה הא כל שלא באחיזה אף בפתח מדינה או שלא בפתח מדינה אף באחיזה אין חוששין בה לצורת מלך אא"כ נתברר שכן שכל שנתברר שלשם המלך נעשית אף שלא באחיזה ושלא בפתח מדינה נאסרה אלא שכל מן הסתם לא נאסרה אלא בשניהם וכן פסקו גדולי המחברים וכן עיקר ואף בתלמוד המערב מוכיח שטה זו כדברי רבה והוא שאמרו שם מה נן קיימין אם דבר ברור שהיא של מלכים דברי הכל אסור פירוש וכדעת ר' מאיר אם דבר ברור של שלטניות דברי הכל מותר כלומר לא עביד אלא לנוי ואפילו באחיזה אלא כינן קיימין בסתם לרבנן סתמן של שלטניות אא"כ באחיזה ולר' מאיר סתמן של מלכים אלמא כל שנודע שלשם המלך נעשית אסורה על כל פנים ואפילו בלא אחיזה מה שאין כן לשאר פירושים שבה כמו שכתבנו בפירושינו אלא שזה עקר ותנאים אלו כלם כל שבאו להקל פי' גם כן בגמרא דוקא בכרכים אבל בכפרים כל פרצוף שבהם אסור אף שלא באחיזה שאין בכפרים דבר עשוי לנוי אלא לעבודה וכן הלכה וי"מ לשטה זו שרבה בר בר חנה בא לומר שכשם שחוששין לאנדרוטי באחיזה כך בעמידת פתח מדינה אף בלא אחיזה ובאחת מהם דיה לאיסור ואף זה נראה אלא שגדולי המחברים כתבוה כשטה ראשונה שלא לאסור אלא בשניהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו אע"פ שהרבה פוסקים בדרך אחרת ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה השניה המוצא שברי צלמים וכו' כונת המשנה לבאר החלק השני ואמר על זה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד אמר הר"ם תבנית יד ורגל אינו יד צלם שנשבר לפי שזהו שברי צלמים אבל מתחלת עשייתו עשה נפרד צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שנעשה וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו עשאה נפרד או אם נשבר מצורה שלמה:

אמר המאירי המוצא שברי צלמים פירוש צלמים הוא שאין ידוע אם נעבדו אם לאו ואומר עכשו שאם מצא שברים מהם אע"פ שהם אברים שלמים מותרין וקא סלקא דעתין השתא מדין תרי ספקי שמא אף כשהיו שלמים לא נעבדו ואם נעבדו שמא שבר ובטל ודוקא בשאר אברים הא תבנית יד ורגל אסורים שאברים אלו חשובים להם ועושים אותם לפעמים בפני עצמן ואפילו נכר הדבר באלו שהם שברים ומן השלמים באו מ"מ אפשר שדעתו היה לשיירם על הדרך שהיה עושה אותם מתחלה על תכונה זו ומ"מ פי' בגמ' שאפילו תבנית יד ורגל הואיל ומ"מ שברים הם לא נאסרו אלא בעומדין על בסיסן ולא בסיסן ממש ר"ל דף המתוקן להם כמין נסר תחתיהם מתחלת עשייתם כשעושין אותם מתחלה לבדם שהרי שבר הוא אלא שראינו שנתקן להם בסיס אחר שבירתם והדבר מוכיח ששיירו לעבודה שאם נפרש בסיסן ממש העשוי מתחלה כשעושין אותם שלם ביד מיהא מאי בסיס איכא כשעושה אותו שלם וי"מ בה שאוחז בידו איזה דבר של כבוד שהוא אצל יד כעין בסיס ואחרוני הרבנים מפרשים בעומדין על בסיסן לומר שלא נאסרו אלא בשעומדין על כנם ר"ל שהדבר נכר שמתחלה נעשו לכך והרי שבר הא כל שנעשה מתחלה כך ונודע ששבר הוא מותר אפילו עומד על בסיסו וגדולי הרבנים פירשו בסיסן שמצאן בבימוס עצמו ואין נראה כן שאין ליחס בזה שם מציאה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה אע"פ שבגמרא העמידו משנה זו כר' מאיר ומשום דדייקינן מנה הא צלמים אסורין וסתמא קאמר אף בלא אחיזה ואף בלא פתח מדינה לענין פסק מיהא יש לה מקום אף לרבנן וכגון שבר הבא מצלם האסור כגון של כפרים או שנכר שמצלם שבפתח מדינה ושאוחז צפור בידו באו השברים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: