מאירי על עבודה זרה ע

וזה שבארנו שהמעמיד בשרף ערלה אסורה בהנאה דוקא בשרף הפגין אבל שרף עלין ועיקרין לא שמא תלמוד מכאן שהערלה נוהגת בשל גוי ר"ל בנטיעת גוי בשלו ואף שמועות מפוזרות שבתלמוד מורות כן וכן פסקוה גדולי המחברים ובמסכת ערלה אמרו בפירוש נכרי שנטע פטור מן הערלה שנאמר ונטעתם ולא גוים לפיכך צריך שתדע שחכמי הצרפתים פי' שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור הא בשדה ישראל ובשליחותו חייב בערלה כמו שיתבאר במקומו:

מתוך מה שבארנו שלא באו באסורם מחמת חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר לעשות כן הדבר מוכיח שלא מחשש כל הדברים האסורים שאפשר להעמיד בהם נאסרו אלא לפי מה שראו בזמנם שהיו רגילים בו ושהיה ראוי לחוש עליו באותו זמן ומתוך כך הקלו עכשו באיסורו בקצת מקומות מצד מה שידוע במנהגם ידיעה ברורה שאין דרכם בעירוב דבר טמא ושהדבר מאוס להם וכן שלפי מה שכתבנו אין חשש זה בגבנה אלא בחלב ושלפי תלמוד המערב אף בחלב טעם אחד הוא וכן שידוע מהם שאין טחין פניהם בשומן חזיר מצד שאוכלין אותו בימים שהבשר אסור להם וכן אין חוששין לעור קיבה מצד זה ומצד שציצי הפרחים מצויים הרבה ביניהם וידוע שהם רגילים בה וכן שאף המעמידין בה כותשים עמה החלב הכנוס בתוכה שהוא פרש בעלמא ונמצא זה וזה גורם וכל שכן בסתם גבנותיהם שאנו פוסקים שטעם איסורם משום נקור מטעם שכתבנו והרי עכשו אין אנו נזהרים מגלוי כלל אף במים ויין וחלב ועל סמך זה כתבו בתוספות שלדעת אחרוני הרבנים גבנת הגוים מותרת ומ"מ יש משיבים ששאר הגלויים לא נאסרו במנין אבל זה שנאסר במנין אי אפשר ליבטל אלא על ידי גדול ממנו אלא שלדעתם כל שהוא נאסר במנין מחשש סכנה או מחשש איסור ונודע או שהידים מוכיחות שאין בדבר אותו חשש או אותו איסור אין דבר שבמנין מעכבו שהרי מוריס שבמשנתנו במנין נאסר ומחשש תערובת יין והותר במוריס אומן בכל מקום ואף של הדיוט במקום שהיין ביוקר אחר שאין באלו חשש תערובת יין ואע"פ שקצת מפרשים נדחקים לומר שעיקר הגזרה במוריס כך היתה דברי נביאות הם שסתם מצאנוהו במשנתנו ובתלמוד המערב בראשון של שבת בשמועת שמנה עשר דבר וכמו שאמרו בו ביום גזרו על פתן ועל גבנתם ועל צירן ועל מורייסן וכו' ואעפ"כ הותר בכל שהידים מוכיחות שאין בו אותו חשש שנמנו עליו לאסרו ואף הגבנה כן הן שנבא באסורה מחשש סכנה הן מחשש איסור שהרי אף בחלב אמרו ונשקול קלי ונוקים אלמא כל שאפשר לברר או להוכיח שאין שם אותו חשש מותר ונראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה כשהתירו את השמן בשלמא לדידי דאמינא משום זליפתם של כלים אסרוהו היינו דשרייה אע"פ שהיה קטן מהם דסבר נותן טעם לפגם מותר ולא אמרו אין בית דין יכול וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא דוקא במה שנעשה מצד תקנה או גדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית ומה שאמרו בכרם רבעי בראשון של יום טוב ה' ב' שכל שבמנין אפילו עברה הסבה שעליה תקנו אין בית דין אחר מבטלה אא"כ גדול וכו' דוקא בדבר שאין לעלות על לב המתקנים שתהא הסבה עוברת כאותה שבכרם רבעי שלא עלה על הדעת שבית המקדש יחרב אבל כל שנמנו עליו מחמת חשש איסור והדבר מוכיח שאינו אין אומרים כן ואף בתוספות הזכירו מחוזות גדולות שביניהם שנהגו בו התר ועוד כתבו בספר אחד לרבני צרפת שקראוהו ספר חתום בשם אחרוני הרבנים שאין לחוש לעירוב חלב טמא אלא כשהגוי חולבו למכרו בחלב אבל כל שחלבו לעצמו או לעשות גבנה אף למכור את הגבינים אין לחוש ובחבורי קצת חכמי בדירש מצאתי שגאוני נרבונה סמכו במלכותם לאכול גבנת הגוים מפני שרובם מעמידים בפרחים וספק סופרים להקל ומ"מ יש לי לדון נהי שיהו בית דין יכולים לבטל מ"מ מנין הוא צריך לבטל ובלא בטול מנין אינו מותר וזו לא הותרה על ידי שום מנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אם גדול ממנו אם שכמותו או קטן הימנו לפי מה שהוא ענין אבל להתיר את הענין ממילא או על ידי דורות הללו שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני חמורים היאך יהו נוהגין היתר בדבר שנאסר במנין:

ומ"מ כשעיינתי בדבר מצאתי שדבר שנאסר במנין בטולו חלוק לחמשה דרכים הראשון הוא ששמנה עשר דבר עצמן כל שהצבור יכולין לעמוד בהם אין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול מהם וכמו שאמרו כאן עליהם שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ופירשו הטעם בפרק זה הואיל ופשטו בכל ישראל ר"ל או ברוב ישראל ובתלמוד המערב בראשון של שבת פירשו הטעם הואיל ומסרו עליהם נפשותיהם כמו שאמרו שם שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נתקוטטו עליהם והרגו מהם זה את זה הרבה ועיקר הדברים כטעם הנזכר בתלמוד שלנו ומעתה אם היה בהם גזרה שלא פשטה בכל ישראל או רובו אבל רוב צבור יכול לעמוד בה צריך בבטולה בית דין גדול או קבוץ כל בתי דינין שבדור וכן כל גזרה מהם שפשטה אבל אין רוב צבור יכול לעמוד בה לא פשטה ברוב צבור וכן אין רוב צבור יכולין לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן הימנו וזהו התר השמן על ידי ר' יהודה נשיאה שהוצרך ללא פשטה ולאין רוב צבור יכולין לעמוד בה:

השני שאר הדברים שהם דרך תקנה וגדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית שגדול מהם יכול לבטל אע"פ שפשטה ושרוב צבור יכולין לעמוד בה אבל קטן מהם לא אחר שפשטה ברוב צבור ושרוב צבור יכולין לעמוד בה ואפילו עברה הסבה שעליה תקנו אא"כ התנו שכל הרוצה לבטל יהא רשאי בכך או שהיה דעתם בכך כגון שהיא תקנה שראוי להעלות על לב שסבתה עוברת הא כל שלא התנו ושלא היה דעתם בכך כגון שלא היה ראוי להעלות על לב שתהא אותה סבה עוברת כגון זו של כרם רבעי שבראשון של יום טוב אין בית דין יכול לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:

השלישי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואינה משמנה עשר דבר וכל בית דין יכול לבטלה אפילו פשטה בכל ישראל ומ"מ צריכים הם למנין וכן הדין בפשטה אם אין רוב צבור יכול לעמוד בה עכשו:

הרביעי שהראשונים תקנו הענין מחמת סברת איסור והאחרונים ראו באחרים שסוברים בה התר ומצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם אפילו פשטה ושרוב הצבור יכולין לעמוד בה וזו היא שמועת השמן לדעת האומר בה שמחמת גיעולי גוים אסרוהו שהיו סוברים נותן טעם לפגם אסור ומתוך שהאחרונים רואים באחרים שסוברים מותר מצטרפים עמהם ויכולים לבטל דברי הראשונים אף בשקטנים מהם ומ"מ למנין הוא צריך אחר שהם מבטלים דברי הראשונים לגמרי ואף בזו צריכים הם למנין:

החמישי שהראשונים גוזרים מחשש תערובת איסור והוא איסור שאף האחרונים מודים בו אלא שמצאו מקומות או צדדים שאין אותו איסור מתערב בו ואף האחרונים מודים שכל מקום או כל צד שיהא ראוי לחוש לאותו תערובת אסור ואחר שכן זו אינו בטול דברי הראשונים אדרבה גזרתם במקומה עומדת בדרך או במקום הראוי לה וזהו ענין המוריס וראיה גדולה אצלי לדעת זה שהרי בראשון של מועד קטן ג' ב' בתוספת שביעית אמרו רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ובגיטין פרק רביעי ל"ו ב' בענין פרוסבל אם אישר חילי אבטליניה ובפרק זה ל"ו א' ר' יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו ובתלמוד המערב בראשון של שביעית בענין שדה שניטייבה בשביעית שלא תזרע מוצאי שביעית עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו והקשו וכי איזה בית דין עמד וביטל ובזו שבמוריס אמרו בהדיא מוריס אומן מותר כלומר שאינו צריך מנין שהרי גזרת מוריס במקום הראוי כגון במקום שהיין בזול אף בשל בעלי בתים במקומה עומדת והרי אף הגבנה במין זה וממקום אטו מקום אחר אין גוזרים שהרי המוריס מותר כאן ואסור במקום אחר וכן שבמסכת שבת אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא טעמא מאי אמור רבנן משום אשווי גומות הכא ליכא גומות ואם נפשך לומר שהגבנה משמנה עשר דבר אינה כן שכל אלו השנויים במשנתנו אין בהם משמנה עשר דבר אלא פתן ושמנן ויינן כמו שהוזכר למטה בפרק זה ובראשון של שבת ואע"פ שבתלמוד המערב הוזכרו בראשון של שבת ביחד וכמו שאמרו שם בו ביום גזרו על פתן ושמנן ויינן וגבנתן ומוריסן ועל כבושיהן ושלוקיהן ועל מלוחיהן וכו' בודאי בו ביום גזרו על הרבה דברים אבל לא היה בכלל השמנה עשר דבר אחת מכל אלו אלא פת ושמן ויין ובנותיהם כמו שנזכר בראשון של שבת ואף כשנאמר כן כבר ביארנו שזו אינה בטול והרי סתם יינן נאסרה הנאתו במנין והרי כמה גאונים מתירין אותה בזמן הזה להצלת חובו וכן חומץ של שכר אסרוהו משום דמערבין ביד דורדיא דיין נסך ואמרו עליו ושל אוצר שרי כלומר שהדבר מוכיח שאין נותנין וכן ביין תפוחים אמרו שהבא מן האוצר מותר והנמכר לפני החנות אסור כלומר שאותו שבאוצר אין מערבין בו יין נסך ומ"מ בסוף הדברים יש לי לדון שאע"פ שחקרו טעם הגזרה ומצאוה ותלויה באיסור נראה שלא על טעם האיסור לבד היתה הגזרה עד שיהא הכל תלוי באותו חשש מכל וכל שאם כן היה לנו להקל מצד הראיות שכתבנו אלא הגזרה כך היתה והראיה שהרי החלקת פניה דיה בקליפה ואף עור הקיבה צונן בצונן הוא וכדברי גדולי קדמונינו אלא שהאיסור גזרה גמורה מאיזה טעם שיהיה ואף כשיעמידוה בהתר כל שהו שלא בפני ישראל ומעתה אין להקל ומקצת רבותי היו נוהגים בו התר כשמזדמן שמוצאים מן הפרח בגבנה אלא שגדולי המחברים כתבוה לאיסור על כל פנים ואף כשהעמידוה בהתר ומגזרה אטו אותה שיעמידוה באיסור אלא שאף הם היו מפרשים דבריהם במקום שקצתם עושים באיסור וקצתם בהתר הא כל שכל המקום נוהגים לעשותו בהתר לא:

חמאה של גוים מקצת גאונים מתירין אותה הואיל ולא גזרו עליה ויש אוסרין מפני שהיא נכללת לדעתם בגזרת הגבנה ולטעם צחצוחי חלב טמא שאע"פ שחלב טמא אינו נעשה חמאה לדעתם צחצוחי חלב נשארים בה ושמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן מעמיד פי' גדולי קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוים לא הלכו בו בנותן טעם וגדולי המחברים מפני שנוטים לדברי רבותיהם בתירוץ הקושיא הנזכרת למעלה שהיא תלויה בדבר המעמיד ובזו אין כאן מעמיד פי' הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי יבש ביבש בטל בששים אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו הואיל ואין נכרים אלא שהטעם כמו שכתבנו ואם בשלוה גדולי המחברים מתירין אותה מפני שכבר הלכו כל צחצוחי החלב אלא שאם בשלוה בכליהם יש לחוש בה מצד גיעוליהם על הצד שביררנו ענין פליטת כלי בפרק גיד הנשה וכן הדין בחלב או גבנה שנתבשלו שם ואם הגבנה נמלחה שם בצונן אין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי ואף בבת יומא מותר וכן אם נמלחה במלח הבלוע בציר נבלה או חזיר או דם משערים אותו בששים בכנגד כל המלח ואע"פ שהמלח נותן טעם בפחות מששים אין דנין בו אלא כדין הבלוע אחר שאינה אסורה מצד עצמה אלא מצד בליעתה ויש אוסרין בחמאה אף בנתבשלה ומצד שלדעתם בכלל הגזרה היא ואין לנו בבטולה כלום כשם שבהחלקת פניה בשומן חזיר לא דיינו בקליפה ואנו נוהגים להקל בחמאה בכל ענין והרבה גאונים ורבנים כתבוה בהדיא כן וכבר ביארנו דינין אלו בפרק כל הבשר וכן ביארנו שם דין גבנה של ספק טרפה:

כבר בארנו שכל גבנת הגוים שהועמדה באיסורי הנאה אסורה בהנאה ושסתם גבנה של גוים מותרת בהנאה מעתה מותר לישראל לעשות סחורה בגבנה של גוים אחר שלא נודע בה שהועמדה באיסורי הנאה ובתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו כל דבר שאיסורו תורה אסור לעשות בו סחורה איסורי סופרים מותר לעשות בו סחורה והקשו בה והרי חמור כלומר שאסורו תורה אסור לעשות בו סחורה ותירץ למלאכתו הוא גדל כלומר ולא נאסר לעשות סחורה באיסורי תורה אלא בדבר העומד לאכילה וכמו שאמרו שם אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים ואמרו עוד שם ר' הושעיא נסיב ויהיב בהדין מוריס ר' הונא נסיב ויהיב בהדין חלתיתא כלומר שהם איסורי סופרים כלומר שלוקחים מעותיהם ונושאים ונותנין בהם לסחורה ואע"פ שהמוריס איסור הנאה הוא לר' מאיר שדורי מצד תערובת יין נאסר הואיל ואינו נמכר יותר מחמת היין אינו קרוי נהנה מן היין בסחורתו ולא נאסר אלא בהנאת הגוף כגון להריח בו או שמא היו מוכרין אותו חוץ מדמי היין שבו או שמ"מ הלכה כרבנן שמאחר שאין היין לא בתוכו אלא להעביר את הזוהמא מותר הוא בהנאה אלא שאף לר' מאיר יראה שמותר ואע"פ שאין הלכה כמותו למדין הימנה לכיוצא בה:

החשוד על גבנת הגוים אין סומכין על עדותו בשל עצמו לומר כשר הוא ומ"מ בשל חברו נאמן ודבר זה יתבאר במסכת בכורות ומ"מ יראה לי שאם אמר זה הלוקח למוכר החשוד הריני מודיעך שגבנת הגוים אסורה עלי בשבועה שהרי שבועה חלה על איסור סופרים כמו שהתבאר והרי זה המוכר אינו חשוד על השבועה לוקחין ממנו הואיל ואלו היתה אסורה לו על הדרך שהיא אסורה לזה לא נעשה חשוד בה שהרי החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וקצת רבני צרפת הודו לי בזה אלא שגדולי הדור חלוקים עלי:

וגבנה של טרפה או של ספק טרפה כבר בארנו את דינה במסכת חולין פרק כל הבשר:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור דברים שלהם האסורין באכילה ומותרים בהנאה ואמר על זה ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן אסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם והשלקות ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של גוים והתירוהו והכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן אסור הנאה אמר הר"ם רוב דברים אלה כגון הפת והשלקות וכיוצא בהם כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור ענין אומרם משום אלה הדברים מכלל שמנה עשר דבר שגזרו כמו שביארנו בראשון משבח וזה שאתה רואה שאנו כשאוסרין שלוקיהן אינם הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי גוים אבל הם הדברים שאין בה גיעולי גוים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורין בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי גוי לפי שחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל הגוי ואפילו בשל שום דבר ברשותנו אלא אם היה אותו דבר נאכל כמות שהוא חי או אינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום כי זה לא יאסר כשבשלו גוי משום בשולי גוים ולא יתערב לך איסור בישולי גוים באיסור גיעולי גוים וכבר בארתי זה אבל השמן פסק ההלכה ששמן הגוים מותר והפת יראה מתלמוד הבבלי שהוא אסור אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין אסורו מועט וקרוב להתר מפת בעלי בתים והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי והוא חוזר למנהג המדינה כמו שכתבתי בפסחים ואין הכבשים שנותנין בהם יין אסורין בהנאה לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו ולפיכך אינן אסורות בהנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין וטרית מין ממיני הדגה והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה והיו אוכלין בו וכשהוא נדוק ונכתש אסרוהו שהוא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו וציר הוא מיחל הדג המלוח שמתמצה ממנו וכשאין בה אין אנו יודעין אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור ולפיכך אסור וחילק מין מן דג טהור אבל כשהוא קטן לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל וגדלים בו ואסרנוהו לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו ערוב גמור עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם וקורט של חלתית חתכת חלתית ואסרו אותה לפי שהגוים חותכים אותה בסכיניהם כשמוכרין אותו ובהם שומן הנבלה ובחתיכות החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חריפותו ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור כמו שיתבאר בסוף מסכתא זו ומלח סלקונדית מלח ממקום ידוע היו מעלין אותו גדולי הנוצרים על שלחנם והיו מושחין אותו בחלב החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהם ממה שממתק אותו ומשבחו ולפיכך הוא אסור ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין ואין אסורן אסור הנאה למעוטי מוריס וגבנת בית אוניקי שהם אסורין בהנאה לדעת ר' מאיר שמשנה זו שלו:

אמר המאירי אלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ופי' הטעם בגמ' שמא מאחר שחלבה למכרה עירב לתוכו חלב טמא לרבות בשיעורה ואפילו רוצה אותה הישראל לגבנה יש לחוש לצחצוחים שבו כמו שהתבאר וכן הלכה וכבר בארנו שלדעת אחרוני הרבנים כל שחלבו הגוי לעצמו או שעשה ממנה גבנה אין לחוש לתערובת חלב טמא הא כל שחלבה למכרה אסורה אלא שאתה צריך בה לידיעת תנאים הנזכרים בה בגמרא בסוגיא הבאה על משנה שמינית והם שאם היה חולב בבית וישראל יושב לו בחוץ סמוך לעדר ויודע שאין דבר טמא בעדרו מותר אע"פ שאין רואהו ושאי אפשר לו לראותו ואם היה דבר טמא בעדרו אם היה ישראל יושב בצד העדר והגוי חולב ויודע שחלב טמא אסור לישראל אע"פ שאין ישראל רואהו מותר ובלבד שיהא אפשר לו לראותו אם יעמוד שהגוי מתירא שמא יעמוד ויראהו ויפסיד מקחו הא אם אי אפשר לו לראותו אף כשיעמוד אסור וכן הלכה:

והפת עיקר איסורו משום חתנות ר"ל שחששו עליו שמא יבא לאכול עמו ויתחתן עמו מפני שהוא דבר שיש בו קרוב הדעת ואף זו הלכה אלא שהוציאו רוב ענינו להתר מפני צורך חיי נפש והשאירו אסורו במקצת ענינים כמו שיתבאר בגמרא:

והשמן פירוש ואף הוא משום חתנות ומ"מ התבאר בגמ' שחזרו והתירוהו מכל וכל ופי' בגמ' על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ר"ל משום ע"ז ואע"פ שבנותיהם מדאוריתא היא דכתוב לא תתחתן בם פי' בגמ' שהם גזרו אף על היחוד ויינן האמור כאן קצת רבני צרפת פרשוהו בסתם יינן דאלו יין נסך ממש דאוריתא הוא ולא מגזרת חתנות ושואלים בה מה ראו לגזור סתם יינן משום בנותיהם ר"ל משום חתנות והלא ראוי היה יותר לגזור עליו מגזרת יין נסך ודאי ותירצו שיין נסך ודאי אינו מצוי עד שנגזור סתם יינן בשבילו ואחרים תירצו שביין נסך איכא חזקה דאי הוה מנסך ליה לא הוה מזבן ליה וכעין שאמרו בראש הפרק אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבן לה ואין זה כלום שכל שאין בו אלא תקרובת ודאי מוכרה אחר שהקריבה שאם לא כן למה אסרו גבנת בית אונייקי ומטעם שרוב עגלים שבה נשחטים לשם ע"ז וכן שאמרו בשר הנכנס לבית ע"ז מותר והיוצא אסור כלומר מחשש תקרובת אלא ודאי אינו נמנע מלמכור אלא מה שעבדו בעצמו אבל מה שהקריבו לע"ז אינו נמנע מלמכרו ומה שאמרו אם איתא דאקצייה לא הוה מזבן ליה פירושו עד שישחטנו ויקריבנו וזה הואיל ועדין חי הוא לא הקריבו שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט ולפיכך לוקחים ממנו לקרבן אלא שעיקר הדברים כתירוץ ראשון ומ"מ יש שואלים אחר שהפת והשמן והשלקות והכרשים אף הם משום חתנות נאסרו וכן סתם יינם מאותו טעם בעצמו למה נאסר סתם יינם בהנאה יותר מן השאר ועוד שהרי במשנה שלפני זו הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה ופרשוה בסתם יינם כמו שפרשנו בה והביאו איסור הנאה שלו מדכתיב ביין נסך אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם דאתקש לזבח אלמא מגזרת יין נסך נאסר עד שמתוך כך נאסר בהנאה כמהו ומתוך כך תירצו גדולי המפרשים ששתי גזרות היו בסתם יינן ראשונה גזרו עליו בשתיה משום חתנות כפת ושמן ושלקות וכבשים ובשוליהם ועל זו אמרו כאן על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם וא"ת ומאי אולמיה דיין מפת ושמן בגזרה זו הואיל ולא גזרו בו אלא לשתיה והלא כלם נכללו באסור אחד ומשום חתנות מ"מ חבת היין תקפה מכולם ומתוך שיכות הבא מחמת הפת והשמן יהו באים לקרוב הדעת בשתיית יין ויבא לידי חתנות ואח"כ ראו חבת נסוך תקפה עליהם וגזרו בה אסור הנאה מחשש גזרת יין נסך וזו היא שבמשנה הקודמת הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה והביאוה מיין נסך למדת שכלם מגזרת חתנות אלא שבסתם יינם ניתוסף איסור הנאה ומתוך כך לא שאלו בה גם כן והא גזרה לגזרה היא שהרי כלה חדא גזרה היא וכן יש לדון שאין נמנעין מגזרה לגזרה אלא בשל ישראל הא בשל עובדי האלילים לא כדי להפליג ברחוקם:

והשלקות פירוש דברים שלנו שבשלם גוי בהכשר כגון ירקות בשר ודגים ודברים אלו אף הם אסורים משום חתנות כמו שכבר בארנו שפתן ושמנן ויינן ושלקות שלהם כלם משום חתנות נאסרו אלא שלא הושוו המדות בהם כמו שיתבאר בגמרא בפרטיהם ופת שלנו שאפאוהו גוים בכלל שלקות הוא ויש שואלין א"כ מה הוצרך לשנות פת בפרט עד שתירצו אחרוני הרבנים שהפת אינו בכלל שלקות שאפיה לחוד ובשול לחוד ומ"מ בתלמוד המערב הקשו ופת לאו מתבשילי גוים הוא אלמא שבכלל בשול הוא ומתוך כך תירצו רבים שתחלה גזרו על השלקות ולא כללו בהם את הפת מפני שצרכו מרבה ואח"כ ראו שקרוב הדעת הבא על ידו מרובה וגזרו עליו וכשעמעמו עליו והתירו בו קצת דברים כמו שבארנו נשאר איסור השלקות במקומו או שמא תחלה גזרו על הפת מפני שקירוב הדעת מרובה בו וחתנות שלו מצוי ואח"כ גזרו על כל השלקות:

כבשים הוא שכובשים דג או ירק או ראש בהמה או רגלי בהמה אחר בשולן בתוך דברים חדים ומתובלין ולפעמים נותנין בהם יין או חומץ ואעפ"כ הואיל ולא נודע בודאי מותר בהנאה ומ"מ אמרו עליה בגמ' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה כלומר שאם נודע בודאי שנתנו בהם יין אף בהנאה אסור אע"פ שיין נסך המתערב בשאינו מינו אינו אוסר בהנאה כדרך שאמרו במוריס אף בנותן טעם לא נאמר כן אלא במוריס שאינו עשוי להשביחו אלא להעביר זוהמא שבו אבל בכאן שהוא נתון בו להשביח גוף המאכל ולמתקו הואיל ונתן טעם אף בהנאה אסור וי"מ שלא סוף דבר בזו שנודע שנתן יין באלו בפרט אלא אף כל שידוע שדרך רוב בני אדם בכך אסור בהנאה אע"פ שלא נודע באלו בפרט ושמא תאמר הא תרתי ספיקי נינהו שמא לא נתן בהם יין כלל ואם נתן שמא לא נתן טעם עד שמתוך קושיא זו פרשוה כפירוש ראשון ולאשמועינן דלא דמי למוריס ולדעתנו עיקר הדברים כפירוש שני ואין כאן אלא חדא ספיקא שכל שניתן שם יין הואיל וכונת הנתינה למתק את הטעם ודאי נותן הוא בכדי שיעור מתוק וגדולי קדמונינו תרצו שכל שגזרו בפרק זה בשל גוים כך היתה הגזרה ואין לדקדק בה כמו שכתבבו למעלה:

טרית טרופה פירוש טרית הוא מין דגים קטנים וטורפין אותם ועושין מהם מאכל וכשהם שלמים הם נכרים אם יש בהם טמאים אם לאו אבל כשהם טרופים אבדה הכרתם וטעם איסורם מחשש תערובת דג טמא וגדולי הרבנים וכן גדולי המחברים פירשו שהוא מין דגים קטנים מלוחים ומדבריהם אתה למד שאין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים שאם כן אף בשאינה טרופה היה נאסר ולמטה יתבאר דין זה בסוף הפרק:

וציר שאין בה דגה פירוש ציר של דגים ואין שם דג כלל וכשאותו הציר הוא מדגים טהורים נברא עמו דג קטן וקורין אותו כולבית וכלבית זו דג טמא לדעת גדולי הרבנים ומ"מ חכמי ספרד פי' שהוא דג טהור וכשאנו מוצאין אותו לשם הוא מעיד לבו על הציר שהוא טהור אבל כשאין דג ר"ל כלבית זו הרי ספק לנו שמא נתערב בציר זה ציר של דגים טמאים ואסור באכילה:

חילק הוא קבוץ דגים קטנים שלא העלו עדין סנפיר וקשקשת ועושין מהם מאכל כשהם שלמים ורובם טהורים ונכרין לבקיאים ומ"מ הואיל ואין נכרין להמון שמא נתערב בו דג טמא שאע"פ שלא נטרפו אינם נכרים לכל דבר וכבר בארנו למעלה שאותו של אומן מותר:

קורט של חלתית פירוש חלתית הוא עשב חד שהיו רגילים לאכלו וקורט הוא קלח שבו ועיקר איסורו מפני סכין האסור שחותכין בו את החלתית ולשון הגמרא בזה משום דמפסקא ליה בסכינא כלומר ואיכא שמנונית הסכין ואמרו עוד ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנינותא והויא ליה טעם לשבח ויש שואלין בה והא שמנינות בעין הוא שיש על הסכין ושמנינות בעין ודאי נותן טעם לשבח הוא אף כשהוא בכלי שאינו בן יומו כמו שבארנו בחולין בשמועת השוחט בסכין של גוים ותרצו בה דבשל בעלי בתים הכי נמי אבל זו בחלתית הנמכר בחנות נאמרה ואע"פ שמן הסתם מקנחין אותו עד שאין שם שמנונית בעין אחר שהוא נמכר בחנות שסתם הדברים כל הנמכר בחנות חנוני מקנח את כליו כדי ליפות את מקחו ואין כאן לא משום גיעול ואין לחוש שיפליטנו מ"מ חורפת החלתית גדולה עד מאד ומפלטת ואע"פ שנותן טעם לפגם הוא שהרי סתמו אינו בן יומו וכל איסור שמצד פליטה נותן טעם לפגם מותר מ"מ מתוך שהוא ממתק חורפת החלתית הרי הוא כנותן טעם לשבח ואע"פ שבאתרוג וצנון פירשנו במסכת חולין שדי לו בקליפה צנון ואתרוג הם גסים ואין הפליטה עוברת מקצה אל קצה אבל קורט דק הוא וכשאתה קולפו מכל צדדיו אין לנשאר שרש ועיקר או שמא מתוך שחורפתו יתרה החמירו בו ואף גדולי הרבנים החמירו מטעם זה בחתיכת בצלים בסכין של גוים:

מלח סלקונדרית הוא מין מלח ידוע אצלם וטעם איסורו שהיה נודע אצלם שהיו מערבין בה קרבי דגים כל אלו אסורין באכילה ומותרין בהנאה ולמדת ממשניות אלו שהדברים שהוזכר בהם איסור בפרק זה אע"פ שכלם נאסרו במנין אין טעם האיסור שוה בהם אלא יש מהם שנאסרו מחשש סרך ע"ז עצמה ומהם מחשש חתנות מחמת קרוב הדעת שבהם ונמצא שהם מחשש סבת ע"ז ומהם מחשש איזה איסור וכשם שלא הושוה טעמן כך לא הושוה איסורן אלא מהם שלא זזו ממקומם להקל בהם כלל כלל ויש מהם שהקלו בו במנין גם כן ומהם שנהגו בקצת מקומות להקל בהם לפי מה שראו טעם איסורו כמו שבארנו בקצת פרטים למעלה ואף באותם שנאסרו מטעם אחר הקלו בו בזה יותר מבחברו לפי הראוי בכל אחד ואחד שהרי שכר נאסר משום חתנות לדעת קצת והתירוהו לשתותו בביתו של ישראל שאין קרוב הדעת מצוי בו כל כך להחמיר בו כשאר הדברים ומ"מ המחמיר בכל מה שאפשר ינוחו לו ברכות על ראשו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בגמרא דינים ארוכים להשלמת ביאורם והדינים הבאים עליה בגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה אלו הם:

כבר בארנו שהפת עיקר איסורו משום חתנות ויש שואלים למה לא נאסר מחמת געול כליהם ואינה שאלה שאם של פלטר הוא סתמו מיחד כלים להחם בו את המים כדי לעשות בנקיות ואם של בעל הבית י"מ מפני שסתם קדרותיהם אינם בני יומן והוא הטעם שהתירו בכוספן של גוים האמור למטה ובמשחא שליקא ובקפרסין וקפליטין ואהיני דארמאי וברוב אותם השנויות בפרק זה וכמה שמועות נזכרו בתלמוד בהתר פת של גוים במקום שנהגו לאכלו שהם בדרך שנעשה בכליהם ולא חששו בו לגיעולי גוים ומ"מ גדולי המפרשים חוששין לבת יומה וכל שהותר בפת דוקא מן הפלטר או בנילוש בפני ישראל בכלים טהורים וכל שאר הדברים שהוזכרו טעם הדברים מפני שאף בבת יומא פוגמין ולי נראה שהפת מתוך שמיחדים כלים ללישה מן הסתם ושאין בעלי בתים רגילים ללוש בכל יום אין חוששין בו לקדרה בת יומא וכל שכן בשאר הדברים שהוזכרו שאין לחוש לבת יומא אלא בתבשיל שהרגילות בו בכל יום וקפריסין וקפליטות אין דרכם לבשלן לאכלן לשעתן אלא לבשלם ולכבשם להצניעם וכל שאין הרגילות לבשל בו בכל יום אין חוששין בו לבת יומא הא כל שבתבשיל חוששין כך נראה לי ברור ולמדת שעיקר איסורו של פת משום חתנות הוא:

אחר שנאסר הפת מן הטעם שהזכרנו במשנה ערערו ההמון באיסורו והתירוהו במקצת ואע"פ שהוא משמונה עשר דבר שאמרו עליהם שאין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול שבגדולים וכל שכן על ידי קטן מהם מ"מ כעין גזרת טעות היתה מפני שלא היו רוב צבור יכולין לעמוד בה וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד אע"פ שנאסרה במנין יכול מנין אחר לבטלה אע"פ שאינו כמותו ואף משמנה עשר דבר אחר שלא פשטה בכל ישראל ומה שהתירו הוא ליקח מן הפלטר במקום שאין פלטר ישראל שהפלטר באומנותו הוא עוסק ואין כאן קירוב הדעת אבל במקום שיש פלטר ישראל אסור בעיר אבל בשדה מותר מפלטר גוי אע"פ שיש פלטר ישראל בעיר הסמוכה לו אבל פת של בעלי בתים אסור לעולם אף בשדה ואף בשאין פלטר ישראל אא"כ יש שם חשש סכנה כדין שאר איסורין של סופרים כגון שאין לו מה יאכל והתענית קשה לו וגדולי המחברים כתבו עד שיתענה שלשה ימים וכן מצאתיה לגאונים הראשונים ואין הדברים נראין שכל חשש סכנה לענין זה סכנה הוא כל שאין שם פלטר ישראל אבל יש שם בעלי בתים ישראלים יש אומרים שהוא צריך לחזר אם ירצו למכור או ליתן לו קודם שיקח מן הפלטר ואין נראה לי אין דרכו של אדם להטריח בעלי בתים בכך והילכך אף במקום שיש בו בעלי בתים מרובים ישראלים לוקח מפלטר גוי ויש מקילין ביתר ממה שכתבנו ויש מחמירין מצד שנוי פרושים שיש להם בסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

לפי דרכך למדת על מה שנאמר בקצת חכמים בסוגיא זו שהיו אוכלין בשדה ואמרו עליהם שלא לספר שמועה משמם עד שיפרושו ויקבלו דברי חברות שפת של בעלי בתים היה ואעפ"כ אין שם נדוי ולא מלקות אחר שהגזרה היתה כעין טעות כמו שבארנו ומ"מ הסכימו הגאונים שאם היה שבת ואין לו מה יאכל מותר אף בשל בעלי בתים אם אין לו פת אחרת כדי שלא יתענה בשבת ויש מתירין גם כן אף בחול בפת בעלי בתים בביתו של ישראל עצמו ובדמיון מה שאמרו בשכר שאיסורו משום חתנות והותר לשתותו בביתו של ישראל עצמו ומזו סמכו לאכלה לפעמים בפונדקאות שמאחר שבשכירות לנים שם הרי הוא כבית שלהם ואי אפשר לומר כן שהרי בפרק אחרון ס"ה ב' בההיא ארבא דנפל עלה יין נסך אמרו לזבנינהו לגוי שלא בפני ישראל כלומר שלא יבא הישראל לקנותו אלמא אף בביתו אסור:

היה בעיר שאין שם פלטר ישראל ויש סמוך לה פלטר ישראל או שהוא בשדה ויש בעיר פלטר ישראל אינו צריך לחזר אחריו הואיל ובמקום שהוא לשם אין שם פלטר ישראל:

מה שהותר מכלל זה והוא ליקח מן הפלטר במקום שאין שם פלטר ישראל לגמרי הותר ואפילו היה פת בסלו הואיל וזה של פלטר ערב לו יותר וכן כתבו גדולי האחרונים שבספרד וכן הדין אם היה שם פלטר ישראל אלא שאין פת שלו משובח כשל פלטר גוי:

פת של בעלי בתים שהוא ביד הפלטר למכרו או פת של פלטר שכבר לקחו בעל הבית ונעשה פת שלו גדולי המפרשים כתבו שהכל הולך אחר עקרו ואם נאפה ביד בעל הבית אסור אף ביד פלטר ואם נאפה ביד פלטר מותר אף ביד בעל הבית שהרי מפרק השוכר בשמועת ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך יראה שפת שנאפית ביד ישראל ומכרה לגוי מותר לישראל לאכול ממנה אע"פ שנעשית פת של גוים וכמו שאמרו עליה שריה רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל הא בפני ישראל לא שמא מאחר שהישראל רואה שביד ישראל נאפה לוקחה מן הגוי ואוכלו ואינו יודע בליעת יין נסך שבו אלמא אלמלא בליעת איסור שבו מותר היה לישראל אחר שנאפה ביד ישראל וכל שכן שאם נאפה ביד גוי ולקחה ישראל אסור אף לישראל אחר וכן כל כיוצא בזה הא למדת שבכל הולך אחר עיקר אפייתו וקצת חכמי הדור מפקפקין בזו ודוחים ראיה שהזכרנו מפני שאינו דומה פת שלנו הבא ביד גוי לפת פלטר הבא ביד בעל הבית שפת שלנו התר גמור הוא ואי אפשר ליאסר ביד הגוי אבל פלטר אפייתו כאפיית גוי אלא שהלקיחה מידו התירו ואין אפיתו מתרת אלא המכירה על ידו אחר שאין דעתו אלא להשתכר אין כאן קרוב הדעת ונמצא לדעת זה הפך הדברים שפת בעלי בתים ביד פלטר מותר ושל פלטר ביד בעלי בתים אסור ולמדת שפתו של גוי שאפאו הפלטר אסור ומ"מ הם פי' שאף לדעת זה ישראל ששלח גוי לקנות פת מפלטר אע"פ שאין שליחות לגוי ונמצא שהגוי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח ואחר שכן ישראל זה לא זכה בו מיד הפלטר אעפ"כ מותר הואיל ואין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו הרי הוא כאלו זכה בו ישראל זה מיד הפלטר ונראין הדברים:

גאוני ספרד כתבו שהכותח שנתערב בו פת של גוים אין חוששין לו הואיל והכותח אין בו משום חתנות כל המתערב עמו נגרר אחריו אע"פ שנתן טעם:

הרבה ראינו מקילים בפת של גוים ונסעדים ממה שאמרו למטה בימינו התיר את הפת ומוכיחים משם שלא פשט איסורו בכל ישראל מצד שלא היו יכולים לעמוד בו שאלו פשט איסורו לא היה בידו להתירו הואיל ויכולין לעמוד בו וכן נסעדו במה שאמרו בתלמוד המערב שבפסח ראשון חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור תפתר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים ומן הסתם על של בעלי בתים נאמר וא"כ כשהתירו הכל התירו ומ"מ לשטתנו אף זו בשל פלטר נאמרה ולא התירוהו אלא על הדרך שכתבנו ואע"פ שעכשו אין חשש חתנות בדבר שאף הם מתרחקים ממנו מ"מ אין בידינו להתיר אלא מה שהתירו ומ"מ כל שמנין חכמי הדור באים להתירו רשאין אחר שאין רוב צבור יכול לעמוד בה ואף גדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בשני של פסחים על שמועת תלמוד המערב שהזכרנו שמשם למדנו שהדבר תלוי במנהג ושבכל ארץ ספרד נהגו לאכלו:

יש מי שמתמיה שמכיון שאף בפת יש בו משום בשולי גוים כמו שיתבאר למטה יאסר פת פלטר שלהם משום בשולי גוים ואין הדבר כן מכיון שבשולי גוים אף הוא משום קרוב הדעת נאסר לא נאסר אלא בשלנו ועל הדרך שהתבאר אבל מה שהותר לנו משלהם לא יאסר משום בשולי גוים: