מאירי על עבודה זרה סט

וחלב הכנוס בתוך הקיבה הרי הוא כפרש ואפילו בעודה לחה ויש חולקים לומר שאינה כפרש אלא בזמן שראויה להעמיד והוא אחר שנתקרשה ולא אמרו בכהן שדעתו יפה ששורפה חיה בעודה לחה אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה אלא כחלב הכנוס בתוך כלי אחר ויש בזו דעת שלישית לגדולי המפרשים לומר שאף לאחר שנתקרשה אין לה דין פרש ולא נאמר בה מה שנאמר אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה כמו שבארנו בדעת שניה חלב זה שבשלו בעורו לדעת ראשון מותר אפילו בעודו לח ומה שאמרו קיבה שבשלה בחלבה אסור אין הלכה כן ולדעת שני אסור אא"כ נקרש ומה שאמרו אסור דוקא בלח ולדעת שלישי אף לאחר שנקרש אסור ועיקר הדברים להתיר את הכל וכבר ביארנו ענין זה יפה במסכת חולין פרק כל הבשר:

אף לענין העמדה וחבוץ לדעת ראשון מעמידן בחלב זה בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין כשרה שינקה מן הטרפה בין טרפה שינקה מן הכשרה אע"פ שלא נקרש מכל וכל שמ"מ לח הגמור אינו ראוי להעמיד ולדעת שניה כל שלא נקרשה מכל וכל אין מעמידין בה בכשרה שינקה מן הטרפה שהרי הוא כחלב המניקה אבל בטרפה שינקה מן הכשרה מותר ולדעת שלישית אף לאחר שנקרשה כן וכבר ביארנו ענין זה במסכת חולין ופסק מוחלט בידינו כדעת ראשון להתיר העמדה בכל קיבה:

גבנת הגוים לפי מה שכתבנו אין בה איסור העמדה בקיבה ומ"מ הרבה טעמים הוזכרו כאן באיסורה ואחד מהם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ואין לדון את העור כפרש בעלמא אלא כבשר הגמור ושמא תאמר ומה הפרש בזו בין נבלה לשחוטה והרי אף כשמעמיד בעור השחוטה נמצאת העמדתו באסור בשר בחלב ואם מפני שאין בה נותן טעם אף בנבלה היאך נאסרה בלא נתינת טעם והלא במסכת חולין קט"ז א' אמרו המעמיד בעור קיבת נבלה בנותן טעם ותירצו חכמי ספרד שאלו חבץ בעור שחוטה שאיסורה משום בשר בחלב הואיל ושניהם היתר בפני עצמם ולא נאסרו אלא על ידי תערובתם לא יאסר אלא בנתינת טעם וסתם העמדה בעור אין בה בכדי נתינת טעם אבל בנבלה הואיל והיא איסור בעצמה אין צריך לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר שכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא בעינו ויש אומרים שהדין כן אף בשחוטה שאין שום מעמיד צריך טעם ולא דברו בנבלה אלא בהוה שאין אצל הגוים שחוטה ומ"מ חכמי הראשונים שבקדמונינו פירשו שאין אסור בגבנת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אף ודאו צונן בצונן הוא וכן שאין כאן דרך בשול ונמצא שאין אסור זה אלא מדברי סופרים ומאחר שודאי האיסור מדרבנן והדבר ספק אם הועמד בו אם לאו הרי זה ספק סופרים וספק חכמים להקל ומתוך כך גזרו איסורו משום נבלה שהוא ספק תורה ושמא תאמר בנבלה היאך לא הוצרכה לנתינת טעם אע"פ שתירוץ גאוני ספרד נכון הוא מ"מ תדע שעיקר איסורם כך היה וכל שנמנו לאסרם בשל גוים הואיל והדבר מצוי אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי להרחיק מן העברה שהרי אחד מטעמי האיסור שהוזכרו בה בסוגיא הוא החלקת פניה בשומן חזיר ואע"פ שכיוצא בזה אמרו בפסח שאם סכו בשמן של תרומה אם חבורת של כהנים יאכל ואם של ישראל יקלוף את החיצון והיה לנו לומר בכאן גם כן שיספיק בקליפה עד שמתוך כך פי' חכמי הדור שלא נאמר דין ששים במה שהמבטל גוי וכן הבטל משל גוי אלא שאין אנו צריכין לכך שבאותם שהוזכרו מ"מ כך היה האיסור וכך היתה הגזרה אבל במה שלא הוזכר אין דנין כן מ"מ יש מי שאומר שחששא זו מפני הבקעים שנכנס לשם השומן ואין להם מקום בקליפה:

הרי למדת שני טעמים באיסור גבנה אסור העמדה בעור קיבה ואחד החלקת פניה בשומן חזיר ועוד הוזכר בה טעם אחר בגמ' תחלה בשם ר' יהושע בן לוי משום נקור ר"ל שמא החלב שממנו נעשית הגבנה שתה בה נחש או נקר בגבנה בעודה לחה ושאלו בה א"כ יבשה תשתרי כלומר דהא קימא לן בארס נחש שאם הוא בדבר שאינו ראוי להתיבש כגון מים ויין ושכר אינו מניחו להתישן ואם הוא דבר הראוי להתיבש אינו מניחו להתיבש אלא מפסידו וא"כ יבשה תשתרי אע"פ שאינה ישנה כל כך ולא שאל ישנה תשתרי שלא היו רגילים בגבנה ישנה וגדולי הרבנים גורסים אח"כ אלא אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ופי' בו שטעם אחר הוא כלומר שהלך טעמו של ר' יהושע בן לוי שאמר משום נקור וטעם האסור מצד שאי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שהאיסור מצד חלב טמא ואע"פ שאינו עומד אי אפשר שלא ישאר ממנה בתוך הגבנה צחצוחי חלב טמא ואף ביבשה שכל יבשה הנזכר בדבריהם פירושה יבשה קצת שישנה לגמרי עד שיכלה כל הלחות לא היו רגילים בה ולשטה זו הרי אלו שני טעמים אחד משום נקור ובלחה ואחד משום חלב טמא אלא שיש להקשות כשהקשה לו יבשה תשתרי ישיבנו גזרה יבשה אטו לחה שהרי למעלה בשכר של גוים לדעת האוסרו משום גלוי שאלו בה ישן תשתרי ותירצו בה גזרה ישן אטו חדש ועוד שאם כן היה לו להזכיר משום צחצוחי חלב טמא ולא צחצוחי חלב לבד ועוד שהרי למטה באיסור חלב שחלבו גוי שאלו למאי ניחוש לה אי לאחלופי טהור חיור טמא ירוק אי לאערובי הא לא קאי ונשאר בנסיובי ותירץ אי לגבינה בעי לה הכי נמי דשרי ר"ל בנסיון העמדה הכא דבעי לה לכמכא ר"ל ליתנה בתוך הכתח והוא הדין לשתותה והקשה ולשקול מנה קלי ונוקים ר"ל מעט ויעמידנה ואם עמדה יכיר שהיא טהורה ויתיר את הנשארת ותירץ כיון דבטהור נמי איכא נסיובי ליכא למיקם עלה דמילתא ואמרו אח"כ השתא דאתית להכי אף בבעי לה לגבנה אסור דאיכא דקאי ביני נטפי כלומר ואין בדיקה בהעמדה שאותו חלב טמא עומד בין נקבי הגבנה ולא שאל בה יבשה תשתרי שאינו עסוק אלא בחלב ומ"מ לפירוש זה הרי חלב וגבנה טעם אחד הוא ולמה נשתנה הלשון זה באי אפשר בלא צחצוחי חלב וזה בדקאי ביני נטפי ועוד מה הוצרכו לטעם זה לאסור הגבנה אחר שכבר נאסר החלב אלא ודאי אף במקום שלא נאסר החלב וכגון שאין שם דבר טמא נאסרה הגבנה ואם כן אין הגבנה נאסרת מחשש חלב טמא ועוד לגבנה מיהא שעשאה הגוי לעצמו מה יש לחוש לחלב טמא ומה מועיל לו והא לא קאי ואע"פ שאמרו שם לגבנה נמי איכא דקאי ביני נטפי ההיא בשחלבו למכרה בחלב וזה בא ולוקחה לגבנה אבל גבנה שעשאה הגוי למה נותן בה חלב טמא אלא ודאי עיקר הדברים שאין גורסין כאן אלא והגירסא הנכונה אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ואין זה טעם אחר לאיסור הגבנה אלא על טעם נקור הוא חוזר כלומר זו שהקשת יבשה תשתרי טיפי חלב נשארים שם והארס עמד לו בהם ואחר שהוא עומד בעצמו בתוך הגומות אינו מפסיד וזו היא גרסת ראשוני הגאונים ופירושם ועדין יש לדון למה שנה הלשון ולא אמר דקאי ביני נטפי אלא שאחרוני הרבנים מפרשים בגרסא זו אי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שיצחצחו פני הגבנה בחלב שנתגלה שכך הוא דרכם להחלקת פניה ולא אמרו אין מניחה להתיבש אלא כשמתערב בתוך הגבנה ומתוך כך טעם האיסור משום נקור ואף בתלמוד המערב הוסיפו לפרש שאף טעם חלב משום גלוי הוא ונסח דבריהם חלב גוי למה נאסר משום גלוי והקשה שם ויעמיד כלומר ונתיר את הגבנה ביבשה קצת שהרי אין מניחו ליבש ותירץ מפני הארס הנתון בין הנקבים וזה מוכיח כפירוש הראשונים אלא שאחרוני הרבנים מפרשים לשטתם כלומר בנקבי פניה ולא נתערב הארס בגבנה עצמה ונמצא שעמד טעמו של ר' יהושע בן לוי באסור הגבנה עד שרבים פסקו כמותו אחר שר' ירמיה העמידה ושכתוב בכללי הגאונים הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום וכן בתלמוד המערב מעיד כן אף באיסור חלב ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו במסכת חולין טעם העמדתה בעור קיבת נבלה ובגמ' פי' עוד טעמים אחרים אחד מפני שמעמידין אותה בחומץ ואחד מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אלא שנדחו טעמים אלו והעלו בסוגיא שלא באו באיסורה מטעם חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר להעמידה באלו שאם כן אף בהנאה אסרוה ואע"פ שאין האיסור בעין שהרי כל המעמיד הרי הוא כאלו בעינו כמו שביארנו ונמצא שאם נודע שהועמדה בשרף ערלה ובחומץ שאסורה בהנאה וכבר שמענו בישראל שהיה עושה גבנים בבית הגוי והעמיד הגוי בקמח בפניו ושאל לו היאך מעמידין בקמח ונודע לו ששרו חטים ביין נסך בגת ויבשן וטחנן ואותו קמח מעמיד והורו בה קצת חכמים לאיסור הנאה אלא שחכמי בדירש התירוה באכילה מדין זה וזה גורם שאף קמח החטים מסייע בכך ולדעת זה אף המעמידים בעור קיבה נוהגים לכתוש העור עם הפרש והרי הוא זה וזה גורם וכן שהפרש גורם גדול יותר מן העור ומותר: