מאירי על עבודה זרה נט

כשם שבארנו ביין של גוים שלא נפקע איסורו אע"פ שהחמיץ או נתבשל כך הדין בנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין עד שנשתנה ריחו וטעמו שאין איסורו נפקע בכך וכשם שבארנו בחומץ ויין מבושל שלנו שאינו נאסר במגעם ושדי לנו בחותם אחד כך הדין ביין שלנו שנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין הואיל והגוי מכיר שנוי ריחו להדיא שאינו מנסכו ומעתה מגעו מותר אף בשתיה והנחה ברשותו מותר אף בחותם אחד והוא שאמרו אלונתית של גוים אסורה אלונתית כברייתה מותרת ופירוש אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון והרי נשתנה טעמו וריחו מצד האפרסמון ואלונתית זו עשויה לרפואה ושותין אותה להקר ואלונתית כבריתה פי' גדולי הרבנים אלונתית שלנו שנגע בה הגוי ועל הדרך שפירשנו וכן עיקר וכן הדין באינומלין והוא יין ודבש ופלפלין אע"פ שאינו עשוי לרפואה אלא לתענוג ולערבות שתיה ואע"פ שלא הוזכר באינומלין כאן שלא יהיה בו משום יין נסך כבר התבאר בתלמוד המערב בסוגיא זו שהקונדיטון אין בו משום יין נסך ונסח דבריהם ר' סימון בשם ר' יושוע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהם לא משום גלוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון מר פסנתין מתוק חמרא מבשלא וקונדיטון הוא אינומלין כמו שיתבאר למטה ומי שחלק באינומלין הואיל ואינו עשוי לרפואה כאלונתית אלא לתענוג יקבל תשובתו מתלמוד המערב כמו שהזכרנו ומ"מ מברכין עליו בורא פרי הגפן ואחרוני הרבנים הקשו על פירוש אלונתית שהזכרנו שהרי סתם אלונתית אין בה יין וממה שאמרו בראשון של חולין ו' א' הלוקח יין לתת לתוך האלונתית אלמא שקודם נתינת היין נקראת אלונתית אחר שלא אמר לעשות ממנו אלונתית ולדעתי אינה קושיא שבזו קראה אלונתית על שם סופה ומ"מ הם מפרשים מתוך קושיא זו שאלונתית זו אין נותנין בה יין מעיקר עשייתה כשעושין ממנה הרבה להניחה לאוצר מפני שהיין מבאישה אלא כשמוציאין ממנה מן החבית הגדולה לקטנה כדי למכרה לחנות נותנין בזו שמוכרין יד על יד מעט יין ישן כדי ליתן טעם לשותים ואמר אלונתית כבריתה כלומר כשיוצאה מן החבית הגדולה אף שלהם מותרת הואיל ואין בה יין ועל זאת הנמכרת על יד על יד אמרו שהיא אסורה ומביאין ראיה לפירושם ממה שאמרו בתוספתא אלונתית של גוי אסורה מפני שתחלתה יין כברייתה מותרת כלומר שאין בה יין ואין נראה לי כן שאם כן מה בא ללמדנו ועוד שהרי אמרו בהדיא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון אלמא עיקר עשייתה כך הוא וכן שנשנית כאן דומיא דיין מבושל ללמד דינה בשל גוי ובשל לנו במגעו שאינו אוסר ובהנחה ברשותו שדיו בחותם אחד מעתה אינך צריך להודיעך שאם נתערב יין שלנו בתבשיל עד שנתן בו היין טעם הרבה וכן שהיה טעמו משביח שאין אותו תבשיל נאסר במגע גוי אפילו נגע בו קודם שהרתיח שהרי אין נסוך בכיוצא בזה:

קונדיטון שלנו הנקרא פימינ"ט בלע"ז הוא הוא אינומלין שהזכרנו וכמו שאמרו במדרש עשרת הדברים למה נמשלה תורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו יין ודבש ופלפלין אף דברי תורה כן אלא שיש מחלקת בין חכמי האחרונים בשיעור זה י"א שלא הופקע מאיסור מגע ומהצרכת שני חותמות עד שיהא שליש דבש ושליש תבלין והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמר שם בר יוכנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנין ואסרון והקשו ולא כן אמר ר' יצחק המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי ותירץ ההוא כההוא דשחיק חדא לתלתא ומ"מ באחד מהם נפקע מתורת יין או משליש דבש או משליש פלפלין שהרי פירושו החד יין ופלפלין ויש חולקים בשליש דבש ולא יראה לי כן שהרי ראוי לקרותו מתוק בשליש דבש כמו שראוי להקרא חד בשביל שליש פלפלין אע"פ שבכאן פירשו המתוק בענין אחר אינו אלא מפני שאין אדם רגיל לערב בו דבש לבד ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאע"פ שאין בו שליש הופקע מתורת יין כל זמן שנכר ריחו וטעמו להדיא שהרי נשתנה ריחו וטעמו ולא עוד אלא שאבד שמו ונתחדש לו שם אחר וכן נראה לי ולא עוד אלא שלדעתי לא נאמר בתלמוד המערב כן אלא לענין גלוי ועל חד תלת דקאמר ענינו שיהו רוב התבלין פלפלין שמרוב חדותן הנחש נזהר הרבה מהם אבל לענין יין נסך כל שנשתנה טעמו וריחו דיו וכן הדברים נראין וכן אנו נוהגין ולענין שבת עושין אינומלין אחר שאינו לרפואה אלא לשתיה ומשום עירוב דבש וסמנים ליכא שאין זה אלא כנותן תבלין ודבש לקדרה או לקערה וכן תערובת מים ושמן ומלח לטבל את פתו מותר אבל אלונתית הואיל ואינה אלא לרפואה אין עושין אותה בשבת ויש חולקים לענין יין נסך לומר שיש בו משום יין נסך וממה שלא הוזכר בסוגיא זו לאיסור יין נסך אלא שבתלמוד המערב כתבוה כמו שביארנו ומ"מ ראוי שלא להקל בכך שלא להרחיב את הפתח לבעלי פרצות:

גדולי המחברים כתבו בשם גאוני המערב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך על המזבח מותר לשתותו עם הגוי ודבר זה קולא יתרה וענין שאלמלא לא כתבוה אי אפשר לאמרה ותמה על עצמך הרי יין מזוג אינו ראוי לנסך על גבי מזבח ויש בו משום יין נסך כמו שיתבאר למטה וכן המתוק והמעושן והמגולה פסולין למזבח אפילו הביא ויש בהם משום יין נסך ועוד שמא הם מנסכין אף במה שאין אנו מנסכין על גבי המזבח שהרי כיוצא בה בדוקין שבעין פסולין לנו וכשרין להם ועוד שהרי לא נשתנה ריחו ולא טעמו ועדין שמו עליו וכל שכיוצא בזה נכלל במה שאסרו משום בנותיהם ועוד אני אומר לאסור דבר זו והוא שכבר ידעת שכל שראינוהו שנסך אף מים ושכר נאסרו אבל מ"מ אין דרכם לנסך אלא ביין ומתוך שחבת נסוך תקפה עליהם ביין חשבו מגעו לנסוך אבל מים ושכר מתוך שאין חבתם עליהם לכך אין מגעם נחשב להם לנסוך ומעתה אומר אני כל שחבת נסוך נשארה בו מגעו כנסוך והרי יין זה מתוך שלא נשתנה לא טעמו ולא ריחו ולא צבעו לא זזה חבתו וכל שכן במה שלא נכר בו כלל וזה ממה שצריך להזהר בו:

יין של גוי שנמזג אין מזיגתו מפקיעתו מתורת יין אף לאיסור הנאה על הדרך שבארנו באלו שהזכרנו ואפילו נמזג כל כך שאין שם יין עליו כלל ואינו ראוי לשתיה מתורת יין הואיל ומ"מ הוא נותן טעם במים וגדולי המפרשים מתירין אותו בהנאה כל זמן שאינו ראוי לשתיה מיהא על ידי הדחק אע"פ שנתן טעם ויש מתירין בהנאה כל זמן שנמזג ביותר מכדי מזיגה הראויה שהיא על חד תלתא מיא הא בשתיה כל זמן שנתן טעם אסור שכך דינו של יין נסך מין בשאינו מינו בנותן טעם ואם לא נתברר הולכין בששים כשאר האיסורין וחכמי התוספות כתבו שכל שנמזג בששה חלקי מים שהוא כפל מזיגה הראויה מותר בשתיה שאין כאן אלא טעם לפגם וכבר ידעת שכל שהוא בנותן טעם אם נותן טעם לפגם מותר וראייתם מפרק השוכר משמועת שתי כוסות אחת של תרומה ואחת של חולין שמזגן ועירבן זה בזה שרואין יין של חולין כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ופירשו היינו בכוסות שוין בשיעורן שנמזגו כתקנם ונמצא יין של תרומה בטל בששה חלקים מים והורו מכאן שיין נסך שנתערב במים אם יש במים ששה חלקים מותר בשתיה אע"פ שיש כאן טעם יין שאין כאן אלא טעם לפגם ודבר זה קולא יתרה ולא מצאו אנשי חכמי ארצות הללו ידיהם ורגליהם להודות להם כן והרי כמה יינות אנו שותים להדיא בששה חלקי מים ויותר והוא משביחן וכן נראה לי שלשון בטול אינו נאמר אלא על שנתבטל בשיעור הראוי לבטול אם בששים אם במאה אם במאתים כל אחד כשיעורו ולדבריהם לא היה להם להזכיר בטול אלא נותן טעם לפגם ושמועת הכוסות פרשוה רבים בשאין שוים ושאין בתרומה אלא אחד מעשרים בשל חולין אלא שיש בכוס חולין תשע עשרה רביעיות יין ומזוגים בחמשים ושבעה של מים ובכוס של תרומה רביעית לוג אחד ומזוג בשלשה או פחות משיעור זה על מדה זו ונמצא יין של תרומה בטלי בששים חלקים מים שכך הדבר מצוי להתערב מעט של תרומה בהרבה של חולין ואע"פ... לערב תרומה בחולין אלא פירושו שנמזגו ונתערבו ולא נאמר בתרומה שאינה עולה בפחות ממאה אלא במינה הא בשאין מינה בטלה בששים כשאר אסורין וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה מין בשאינו מינו והתרא כגון קדרה שבשל בה תרומה בנותן טעם:

יין מזוג שלנו שנגע בו גוי אף הוא נעשה יין נסך אע"פ שנתחדש טעמו שאין כאן חדוש טעם אלא הפגת טעם ואין דינו כשאר היינות הנזכרים למעלה ומ"מ לא כל המזיגות שוות בכך ואף המפרשים... מדת כלם בזו מחלקותם תלויה במה שנחלקו למעלה בהתר הנאת יין מזוג שלהם שכל שהם מתירין בהנאה כל אחד כסברתו דנין בזה שאינו נאסר במגע גוי ונמצא שמקצתם אוסרין במגע כל שנתן היין טעם וקצתם כל זמן שראוי לשתיה לרוב בני אדם ע"י הדחק וקצתם מקילין בכל שנמזג ביותר מכדי מזיגתו והוא יתר משלשה חלקים מים וכמו שאמרו בב"ב פרק פירות במתמד על השמרים והוא שנתן מים לתוכם ובלבלם ואח"כ סננם שאם הטיל שלשה של מים ולא יצאו ארבעה אינו יין אלא קיוהא בעלמא ואין מברכין עליו אלא שהכל ואע"פ שיש שם טעם יין כמו שאמרו שם בהדיא שמרים ויש בהם טעם יין וכן שיש שם מראה יין כמו שיראה בראשון של חולין ויש חולקין לומר שלא אמרו כן אלא במתמד אבל בזה שגופו יין כל שיש טעם יין ומראה יין מברכין בורא פרי הגפן ונעשה יין נסך ואע"פ שבשבת פרק המצניע יראה שאף ביין כן לענין זה אינו כן כמו שיתבאר שם:

אע"פ שלא הוזכרו התמדים בכאן ראוי לגלגלם ולכללם בדין יין מזוג ולפי מה שהתבאר בב"ב ובחולין תמדים שהיו עושין בימיהם והוא נתינת מים בשמרי היין אם נתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור אלא שהוא מזוג על מתכנתו ויש בהם משום יין נסך ומברכין עליהם בורא פרי הגפן פחות מיכן אין דינו כיין לא ליין נסך ולא לפרי הגפן וגדולי המפרשים חולקים ביין נסך ממה שאמרו בב"ב בשמרים של הקדש שהשלישית אסור בהם אע"פ שלא יצאו אלא כמה שהכניס ואין נראה כן שלא נאמר שם אלא בשמרים של הקדש עצמן שלא לבטלן במים שתמדוהו ומשם ראיה לשמרים של יין נסך שאם תמדו לשם שהדין כן לאיסור שתיה אבל שמרי יין כשר שתמדו לשם כל שלא יצאו ארבעה משלש אין חוששין להם שאינו אלא קיוהא בעלמא כמו שבארנו:

תמדים שלנו העשויות בזגים וחרצנים יש מי שאומר שדינם כשמרים וכל שלא יצא מתלתא ארבעה אין מגע גוי אוסר בהן וראיה לדבריהם בשלישי של פסחים מ"ב ב' שהקשו מי אמר ר' יהודה תמד אינו חייב במעשר והא תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב ותירץ הא בדחמרא ר"ל בשמרים הא בדפורצנים ופי' שם גדולי הרבנים דבשמרים מחייב ובפורצני פטור אלמא כל שפטור בשמרים כל שכן בחרצנים וכן כתבוה מגדולי זקנינו שבנרבונה ומ"מ י"א דוקא בשנעצרו בגלגל ובקורה שכבר יצא כל הלחלוחית בעצירת הגלגל אבל נדרכו ברגל יש בהם משום יין נסך לעולם כל זמן שיש שם טעם יין ואפילו הוציא פחות מכדי מדת הנתינה מפני שיש לחוש שזה שלא יצאו ארבעה משלש הוא שהפורצנים עצמן בולעין מן המים ויש ביוצא יין ביתר משליש והראיה שהרי כמה גרגירי ענבים נמצאים שם שלמים שלא נסחטו כלל וקצתם שלא יצא מהם אלא קצת יינם ורוב פעמים אין יוצאין אף בכדי מדת הנתינה ואין זה אלא שהחרצנים אחר שאין מוציאין את המים בטעינת קורה בולעים מהם והיין שבגרעינים יוצא על ידן ואין לנו אומד בהם ולא עוד אלא שמגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם בענין הא בדחמרא הא בדפורצני שהפורצנים מעלו טפי:

יש אומרים באלו שדורכים פעם שניה אחר שיצא היין שדריכה זו עושהו כנדרך בגת להתיר מגע גוי בתמדים הבאים אח"כ כל זמן שלא יצאו ארבעה משלש ויראה לי שדברים אלו אינם אלא בגת שהיין כולו נמשך ויוצא אבל הכלים הגדולים שלנו הרי נשאר מן היין הרבה בתוכן ויוצא עם התמדים ואם יש נקב בשולי הכלי ומוציאין היין כלו אפשר להקל אלא שאין לסמוך בה ומתוך כף ראוי להזהר שלא להניח את הגוי לתמד בגיגיות שלנו אא"כ ישראל מוציאם:

היין בין חי בין מזוג יש בו משום גלוי כיין עצמו או כמים עצמן ואין במזיגה זו חלוק לשיעורין אלא בין נמזג מעט בין נמזג הרבה אבל יין מבושל אין בו משום גלוי:

כל משקה שיש בו משום גלוי אף ביום אסור ואפילו היה אדם ישן בצדן שאין אימת ישן עליהם ובתלמוד המערב התירו כל גלוי ביוצא ונכנס:

כל מי שידע בו שאינו זהיר בגלוי ראוי להזהר שלא לשתות ממשקין שלו שכל ספק שבגלוי אסור ומ"מ מן הסתם מחזיקין הכל בנזהרין בכך אפילו גוים ואפילו נשים ואע"פ שהוזכר בגמרא על קצת חכמים שלא היו שותים מהם דרך שמירה יתרה נאמרה ולא דרך אזהרת איסור שלא אמרו יש בהם משום גלוי אלא רב לא הוה שתי וכו' וזהו שלא הביאוה גדולי המחברים:

יין חזק ביותר עד שמבקע את הנאד שהוא בתוכו והוא שנתמלא הנאד ממנו תכף שיצא מן הענבים וכן היין שנתערב בו תבלין עד שנשתנה טעמו והוא הנקרא כאן מתוק וכן כל שנשתנה טעמו מחמת מרירות גדול כל אלו אין בהם משום גלוי ויש אומרים בכלם שאם יינות העיר בדרך זה יש לחוש להם וממה שאמרו בגמרא על חמרא חליא דאתי מעסיא ר"ל יין מתוק הבא מעסיא שאמרו עליו אין בו משום גלוי ואמר רבא ובמקומו יש בו משום גלוי כלומר שהנחשים רגילים בו ומ"מ נראה לי שלא נאמר כן אלא במתוק מאליו שרוב השנים כך הם והורגלו בו אבל כל שנשתנה מחמת מעשה שעושין בו בני אדם כגון חמר פלפלין וכיוצא בו אין בו משום גלוי: