מאירי על עבודה זרה נח

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדברים שלהם האסורים לנו לעולם בלא שום תקון ואמר על זה ואלו דברים של גויים אסורים ואיסרן אסור הנאה היין והחומץ שלהם שהיה מתחלתו וחרס הדרייני ועורות לבובין רשב"ג אומ' בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא מזבחי מתים ההולכים לתרפות אסורין לשאת ולתת עמהם והבאים מותרין אמר הר"ם אדריינוס קיסר המלך היה עושה טיט ידוע וגובל אותו ביין ימים הרבה ואחר כך עושה ממנו כלי חרס בלתי מבושל והוה מוליך אותו עמו וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתכה מאותו הכלי במים והיה נמוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין והיה שותה ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן עבור השנה והוא נקרא חרס הדרייני מיוחס לאדריינוס ולבובין גזור מלב לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותם והוא מין מעבודת הבעלים ותרפות הגרעון והבזוי ומקום התורף קוראין למקום הנבזה והנקלה הוא כנוי דרך בזיון לבתי ע"ז שהולכים להם ולפיכך נקראו הטועים ההולכים לתרפות והבאים מותר כשבאו יחידים אבל כשהיו שיירה אסורין שמא דעתם לחזור והלכה כרשב"ג וכר' עקיבא:

אמר המאירי ואלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין של גוים והוא שמן התורה נאסר יין נסך והוא יין שנתנסך לפני ע"ז וכן מים שנתנסכו לפני ע"ז והתורה אסרתו אף בהנאה כמו שהתבאר בגמ' שהקישתו לזבחי מתים שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם והרי שהוקש יין לזבח והוקש אח"כ זבח זה למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ומה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואע"פ שיש שפירשו שאף יין נסך מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיקר הדברים כך הוא ומ"מ סתם יינם וסתם מימיהם היו מותרים בשתיה והראשונים גזרו על סתם יינם ליאסר בשתיה כדי להתרחק ממסבותיהם שלא לבא לידי זנות עם בנותיהם וימשכו מזו לע"ז כדרך שעשו בשטים עד שהתבאר בהגדה בפרקי דר' אליעזר שפנחס ובית דינו גזרו עליו על אותו מעשה של שטים המבואר בפרק חלק ומתוך כך כל שנאסר חתונו נאסר יינו בשתיה ואף בתי דינין האחרונים העמידו איסור זה וצרפו עמו פת ושמן ושלקות וכיוצא בהם מדברים שיש בהם קרוב הדעת בית דין שלאחריהם בימי התנאים ראו אח"כ חבת נסוך היין לע"ז תקפה עליהם על כל שאר הדברים והחמירו הרבה בענינו וגזרו על סתם יינם אסור הנאה ומחשש ודאו הגמור ועל סתם יינן זה דברו במשנה זו ואמר שהוא אסור בהנאה ואין צריך לומר יין נסך ודאי ואע"פ שבגמ' שאלו מנא לן והביאוה מישתו יין נסיכם אלמא ביין נסך אנו עסוקים כך פירושו שבתקנה אחרונה הואיל ומשום ע"ז היתה כעין דאוריתא תקנוה לאסור הנאה ועל אותו של תורה שאל מנלן שהוא באיסור הנאה וחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין ר"ל שהיה ברשותו בעוד שהוא יין שלא פקע אסור הנאתו מחמת שהחמיץ ולמעט שאם לקח חומץ של ישראל אינו נאסר ברשותו של גוי אף בשתיה הואיל וידענו בו שלא נתחלף על הדרך שיתבאר בגמרא:

חרס הדרייני פי' בגמ' של אדריינוס קיסר והוא שהיה עובד בקרקע בתולה ונוטל בה גפנים ובסוף שנתו נעשה מהם יין חזק וכשנעשה יין מביאין עפר קרקע בתולה גם כן ולשין אותו באותו יין עצמו ועושין ממנו חרסים ומניחין אותם בתנור לאפות ואין אופין אותו כל צרכן כדי שיבלעו הרבה והיו מביאין אותם חרסים באותו היין ומערבים שם שאר דברים עוזרים בזה מצד הטבע עד שבעזרם היה כל אותו היין נמצץ בחרסים והיו עושין כן הרבה פעמים וכששורין חרס מהם במים חמין היה אותו חרס פולט את יינו והמים מתאדמים והרי חרס זה כיין הקרוש ומתוך כך נתנו לו דין יין גמור ליאסר בהנאה:

ועורות לבובין ר"ל שנקרעו כנגד הלב ויצא דמם דרך אותו נקב והוציאו את לבו דרך שם שכך היו עושים לתקרובת ע"ז ונעשה זבחי מתים והוסיף רבן שמעון בן גמליאל בזה דוקא כשהנקב עגול הא משוך מותר בהנאה שכך נודע להם שאין עושין כן לע"ז אלא בעגול והלכה כדבריו אלא שיש בזו קצת תנאים יתבארו בגמרא:

בשר הנכנס לבית ע"ז מותר בהנאה אע"פ שלדעת תקרובת הכניסוה הואיל ולא נשתהה שם בכדי הקרבה שהרי לא הוקרב עדין ואע"פ שנשחטה שאין שחיטת נכרי אוסרת בהנאה כמו שהתבאר במסכת חולין הא היוצא אסור שמן הסתם כבר הוקרב ונעשה זבחי מתים והוא הדין לכל שנשתהה בכדי הקרבה שיש בו חשש תקרובת והוא שאמרו בתלמוד המערב והיוצא אסור בשהכניסו לקלקלים ר"ל מושב האליל לא הכניסו לקלקלים אף היוצא מותר בע"ז שיש לה קלקלים אין לה קלקלים כל בית ע"ז נדון כקלקלים:

ההולכים לתרפות ר"ל גוים ההולכים לבתי ע"ז הרחוקות שלהם והוא מלשון תרפים בהליכה אסור לשאת ולתת מפני שהולך ומודה לע"ז או שישתמש לפניה במה שלקח ופירוש הדברים בדבר המתקיים אבל בחזרה מותר אין חושדין אותו שיחזור ויודה ולפי מה שהתבאר בגמ' הפך הדברים בישראל שבהליכה מותר שאין חושדין אותו עדין אבל בחזרה אסור מצד שהוא מחודש בה הוא אדוק ביותר וחוזר ומודה וישראל משומד פי' בגמ' גם כן שהוא אסור בין בהליכה בין בחזרה ודברים אלו כלם בדברים המתקיימים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא אלא שבעורות לבובין יש בו קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו במשנה על חומץ של גוים הואיל וכשהיה יין היה ברשותם שהוא באסורו ולא פקע אסורו על שהחמיץ או להנאתו שכל שהוא משום ע"ז אין אסורו פוקע אף לאחר קלקולו וידעת גם כן שמאחר שסתם יינם אסור אף מגען אסור כמו שיתבאר בגמרא בארוכה במסכת זו ומ"מ חומץ שלנו אינו נעשה יין נסך במגעם ואפילו שכשכו במגעו שאין דרכם לנסך חומץ ולמטה יתבאר מתי נקרא חומץ לענין זה:

ישראל שהפקיד יינו אצל גוי המנסך אסור בהנאה כמו שיתבאר חוששין שמא נסך ואפילו יש לו בה חותם אחד חבת הנסוך מטריחתו לזייף חותם אחד יש שם חותם בתוך חותם כשר כמו שיתבאר ואם הפקיד אצלו חומץ דיו בחותם אחד הואיל ואינו בר נסוך אין כאן אלא חשש חלוף וכיון שיש שם חותם אחד אינו טורח לזייפו משום חלוף לבד ואע"פ שבחתכת דג שאין בה סימן ובבשר ובתכלת אמרו בפרק זה שצריך שני חותמות בישראל חשוד נאמרה שהוא חמור מן הגוי וי"מ באלו שחשיבותם גורמת להם כן אבל חומץ אינו דבר חשוב וכל שאינו דבר חשוב בעצמו ושאין בו חשש נסוך אלא חשש חלוף דיו בחותם אחד וקשה לי לדעת זה שהרי יין מבושל בענין זה דינו כדין חומץ כמו שיתבאר בסמוך והרי שהוא חשוב ושמא אינו קוראו חשוב לענין שתיה אלא שעושין אותו לרפואה וגדולי המחברים פרשו שיין וחתכת דג שאין בה סימן ובשר ותכלת הואיל ואיסורי תורה הם צריכים שני חותמות אבל כל שהוא מדברי סופרים כגון חומץ ויין מבושל וחלב ומורייס דיו בחותם אחד:

יין של גוים שנתבשל הרי הוא נשאר באסורו ואין בשולו מפקיע איסור הנאתו על הדרך שבארנו בחומץ ומ"מ יין מבושל שלנו שנגע בו גוי אפילו שכשכו אינו נאסר אף בשתיה שאין דרכם לנסך את המבושל הפקידו אצלו דיו בחותם אחד על הדרך שבארנו בחומץ ויין מבושל מברכין עליו בורא פרי הגפן:

לא הוזכר בגמ' מאימתי נקרא מבושל לענין זה וכתבו הגאונים שמכיון שהעלה רתיחה אחת נקרא מבושל לענין זה וי"א עד שיתמעט בכדי הראוי לבשול וראוי להחמיר כשיעור זה וי"א עד שיתעבה וי"א עד שיחזור לשליש וסוף הדברים בענין זה לדעתי כל שהוא מבושל עד שנשתנה טעמו מכמות שהיה מחמת בשולו או ריחו או צבעו שכל שנשתנה בטל חנו ואין חבת נסוך עליו:

למטה יתבאר שהיין שהקרים והוא היין שמתחיל להחמיץ תוך שלשה ימים נעשה יין נסך ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא לאחר שלשה אינו נעשה יין נסך לפי שריחו וטעמו חומץ ואף במסכת ב"ב פרק פירות צ"ו א' הטילו עליו שם חלא סופתקא ר"ל חומץ חזק ונמצא שחומץ זה שכתבנו עליו שאינו נאסר במגע גוי הוא כל שעמד שלשה ימים לאחר שהותחל קלקולו ונעשה חמוץ ומ"מ י"מ דוקא בשאינו ראוי לשתיה מתורת יין וכדתני להו בהדיא כי הדדי על היין שהקרים ועל הפת שעפשה ואף אחרוני הרבנים החמירו בדבר מתוך שאין אנו בקיאים בזה שהרבה קורין חומץ ליין שאחרים שותין אותו בריוח ויש לפעמים יין שלא נתבשלו הענבים ככל הצורך ודומה לשותיו כאלו הוא חומץ והוא יין גמור והחמירו בו בכל שהוא תוך שנתו וזו חומרא יתרה ואף לשטה זו יש מקילין ביין שהיתה תחלתו מתוקה בלא שום חמוץ וכלל מסור לנו מפי רבותינו שכל שמשליכין ממנו לארץ ומבעבע הוא חומץ הגמור לענין זה וכך אנו נוהגים:

אחרוני הרבנים שהזכרנו אף הם הורו בכיוצא בזה הוראה אחרת בבוסר שלנו שנגע בו גוי אחר שהתחילו אשכולות להתבשל שיש לפקפק עליו מחמת שלפעמים אדם עושהו מבוסר שהתחיל מעט להתבשל והוא יין אצל קצת בני אדם והביאו סעד לדבריהם מחמת שהעידו שראו בארצם שנה אחת שלא נתבשלו הענבים ונעשו הכל כמין בוסר ונעשה חמר מדינה כיין גמור ודבר זה חומרא יתרה היא ואין לפקפק בה שהבוסר נכר הוא אם בענביו אם לאחר שיצא ממנו ואם אירע באותה שנה כן אף אני אומר שלא היה שם איסור ואם נעשה חמר מדינה היה ענינו כענין שכר מעתה אף הבוסר של גוים מותר והרי בפרק כל הגט אמרו בשלשה פרקים בודקין את היין כלומר שבאותם שלשה הזמנים היו רגילים היינות להחמיץ ובודקין אותם אם החמיצו כדי שלא להפריש מחומץ על יין בקדים של מוצאי החג ר"ל אם מנשבת רוח קדים במוצאי החג ובהוצאת סמדר ר"ל כשהפרח נופל והענבים נראים כאשכל ובשעת כניסת מים לבוסר ר"ל שיש בו לחות בכדי הראוי לכתשן לטבל בו אלמא אותו לחות שבו מים הוא קרוי ואע"פ שי"מ בו שאחר שנסחט נותנין בו מים לטבל בו את הפת וא"כ לא נאמר לשון מים בלחות שבתוך הבוסר מ"מ פירוש ראשון עיקר ממה שאמרו במסכת שביעית פ"ד מ"ח הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כלומר משהיה בו לחות עד שכשנסחטו יוצאין מים משם אכילה ראויה היא ואין בה משום לאכלה ולא להפסד ויכול לאכלה בשדה כלומר מתורת הפקר ושלא מן השמור כדין אכילת פירות שביעית ואע"פ שלפעמים עושים אותו כמה אחר זמן כניסת מים בבוסר ואף משהתחילו להתאדם אף זו מיחל בעלמא הוא ואין תורת נסוך עליו ומעתה אף בוסר שלו מותר ואין צריך לומר שאין מגעו אוסר בשלנו וקצת חכמי האחרונים אוסרים בוסר של גוים במקום שיין לבן מצוי שמערבין אותו לשם ודוקא במקום שדמי היין קלים מדמי הבוסר אבל אם דמי הבוסר קלים אין לחוש ועל הדרך האמור למטה במוריס ואף בשדמי היין קלים אין לחוש אלא בנמכר לפני החנות מעט מעט אבל הבא מן האוצר או מחבית גדולה מותר שאין מערבין בכיוצא בזה מפני שהוא מתקלקל על הדרך שאמרו למטה ביין תפוחים נמצא לדעת זו שכל שאין יין לבן מצוי או שדמיו יקרים או שבא מן האוצר או מחבית המיוחדת לה להצניעה מותר: