מאירי על עבודה זרה מד

בהמה הרובעת או הנרבעת או המוקצה לע"ז או לתקרובת שלה או הנעבדת אע"פ שמותרת באכילה פסולה למזבח ואע"פ שנתבטלה במכירתו ומ"מ לוקחין מן הגוים בהמות לקרבן ואין חוששין לאחד מאלו עד שיודע הדבר בודאי שהגוי חס על בהמתו שלא תעקר או שלא תכחיש כמו שבארנו ובמוקצה ונעבד אם הקצה או עבד סתם הדברים שאינה מוכרה וכן לוקחין מרועה שלהם שאף הם מתיראים על הפסד שכרם ונזהרים מעקירתם ומהכחשתם אלא שמ"מ אנו אין מוסרין בהמה לרועה שלהם שיודעים הם שאין אנו רגילין בכך ואין נזהרים ממנה וכן שחשודים על הגזל ומכאן למדו רבים שבהמה שלנו שנמסרה לרועה שלהם פסולה לקרבן מחשש רביעה ומ"מ יש פוסקין כתירוצו של רבינא שתירץ הא לכתחלה ר"ל לחוש שמא ירבענה חיישינן אבל דיעבד ר"ל לחוש שמא רבעה לא חיישינן ואין נראה כן שהרי נדחו דבריו של רבינא:

מה שאמרנו ברובע ונרבע שמותרין באכילה דוקא שלא נודע אלא מצד ראיית הבעלים או על פי עד אחד אבל אם היו שם שני עדים הרי אלו נסקלים ובשרם אסור בהנאה וכן אם המית את האדם:

מה שכתבנו במוקצה לע"ז שהוא אסור י"מ בה משיעשה בה מעשה כגון שימסרנה לכומרים או יאכילנה כרשיני ע"ז וכיוצא בזה וכן נאמרה במסכת תמורה בפרק כל האסורין הא באמירה בעלמא לא נאסרה אף לגבוה וכן בתקרובת ובנויין או במשמשים אם אמר בית זה או שור זה לע"ז אין זה כלום שאין הקדש לע"ז כמו שיתבאר ועל ידי מעשה נאסר לגבוה אבל להדיוט לא אף על ידי מעשה כמו שיתבאר בפרק הצלמים ומ"מ גדולי המפרשים פי' שלא נאמר כן אלא בנויי ע"ז או תקרובתה או משמשיה אבל בע"ז עצמה בהכנה לבד לגבוה מיהא נאסרה הואיל וזמנה לעבדה וי"מ אותה אף במוקצה לתקרובת ובלא מעשה ולגבוה שני ומ"מ בתוספתא של ע"ז שנינו בפירוש איזהו מוקצה לע"ז משיעשה בו מעשה וכן היא במסכת תמורה פרק כל האסורים:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאיסור העמדת בהמה בפונדקאות של גוים אין בה הפרש בין זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים לבין זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות אלא הכל אסור שהזכרים אצל זכרים אף הם בחשש רביעה ונקבות אצל נקבות מפני שהגוים מצויים אצל נשי חבריהם פעמים שאינה מוצאה רובעה וכן אין מוסרים לרועה שלהם ועופות הגסים הרי הם בכלל זה וזהו ששאלו עופות מהו כלומר אם מותר להעמידם בביתם אם לאו ולא לענין קרבן נאמרה שהרי עופות הראויים לקרבן אינם בני רביעה: