מאירי על עבודה זרה כח

היה שואל תרנגול לבן ומוציאין לו שחור ולוקח אף זו יש לחוש שמא מערים הוא שיוציאו לו את הלבן על גב אלו ואין זה דומה לתרנגול בין התרנגולים שמאחר שהוא רואה את הלבן ולוקח הכל אין כאן הערמה:

היה רוצה ליקח מדברים אלו שהזכרנו שלבם עליהם אלא שהיה שואל מן הפגומים כגון תרנגול לבן קטוע למי אסור למכור לו את השלם שמא מערים הוא בשאלתו:

דברים אלו אסורן מחשש תקרובת שכל שמקריבים לאלילים אסור הן פת הן יין הן דברים אחרים אבל כל שאין גופו תקרובת אלא שנעשה לכבוד בעלמא כגון הדלקת נרות או שנותנין בתוכו תקרובת כגון כלי כסף וכלי זהב וכן מלבושים שעובדיהם לובשים בשעת הקטרתם או עבודתם כלם מותרין הן לקיחתם הן הלואה עליהם וכן כתבוה רבני צרפת ויש מהם שהתירו אף במה שדומה שהוא גוף תקרובת אם הוא נותן לכומריהם בשכרם כגון פת וכן בספרים העשויים לזמר לפניהם ויש מדקדקין לאסור בקצת דברים אלו במקומות שעבודת האלילים נשארה לשם כמו שביארנו והדברים נראים בכללם להתיר אלא שראוי לבעל נפש להחזיק ובפרק רביעי יתבארו הדברים יותר:

לענין שביעית כל אילנות שיש להם עיקר ר"ל פרי יש ללולבי אותו אילן ולעלים שלו שביעית לענין ביעור כגון רוב אילנות וכל שאין לו פרי אלא עלין ולולבין כגון האלה אין ללולביהן ולעלין שלהם ביעור ואין זה כלל אצל הכל כמו שיתבאר במקומו וי"מ יש לו עקר שרש המתקיים בארץ אף בימות הגשמים כגון אילנות ולא בדלועין וקשואים וצנונות ולפת ודומיהם משאר מינים חוץ ממיני התבואות והקטניות ואע"פ שאמרו במסכת שביעית הדלועים שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכל אדם מותר לקיימם בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שמשמעה ששביעית נוהגת בהם אלא משום גזרת עבודת קרקע שבשלא נתקשו הוא משקה אותם וכן מה שאמרו בטומן לפת וצנונות תחת הגפן ואם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית הא אם לא היו מגולין נוהג בהם שביעית אף הם פרשוה שלא מתורת מנהג שביעית אלא מחשש עבודת קרקע וי"מ כל שיש לו עיקר כל דבר שהפרי גדל מן השרש כגון רוב פירות או כלם שיש להם עיקר ומקום באילן שגדלין ממנו ולהוציא כמהין ופטריות וכשות שאין להם שורש שגדלים ממנו וכן תורנייתא אין לה שרש גדל ממנה ואין לה שביעית וקשה לפרש בשניהם שהרי בכל התלמוד אנו מפרשים בתורנייתא שהוא מין ממיני הארזים וכל מיני הארזים ודאי יש להם שרש בארץ וגדולי המפרשים כתבו שכל שיש לו איזה עיקר כגון שאם אין לו פרי יש לו מיהא עלין או לולבין שאדם מיחדם לאכילת אדם או אף לאכילת בהמה יש להם ביעור שכך שנינו כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים ואינו מתקיים בארץ כלומר שיש להגביל בהם זמן שכלה לחיה שבשדה יש לו ביעור וכל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה ומתקיים בארץ אין לו ביעור שהרי אין שם הגבלת שעור זמן להיות כלה לחיה שבשדה הא למדת שכל שאינו מיוחד לשום מאכל אין בו שביעית וזהו כל שאין לו עיקר כלומר שאין לו שום עקר שהרי אין לו פרי ואף עלין ולולבין שבו אין אדם מיחדם לאכילה אף לבהמה שאע"פ שבעוד שהם רכות ראויות לבהמה מ"מ אין אדם מיחדם לכך אלא שמניחים אותם להתקשות אין לו ביעור ועל זה אמרו שהוסיפו לענין ביעור אצטרובלין וכו' שאף הן אין מתקיימות בארץ ויש בהם הגבלת ביעור זמן להיותן כלות לחיה שבשדה וכן שיש להם איזה עקר אם בפרי אם בדבר אחר שמיחדין ממנו למאכל אדם או למאכל בהמה מה שאין כן בתורנייתא שאין שום דבר ממנו מיוחד לאכילה:

המשנה הששית והכונה בה ככונת שלפניה לבאר הדברים שאסור למכור להם לעולם מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלימים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם בהמה גסה אסור למכרה לגוי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו ואסרו למוכרה לו על דרך גזירה שמא ישאיל אותה או ישכיר אותה לו ויאמר כמו שהוא מותר למכרה כך הוא מותר להשכירה ולהשאילה ויעבוד בה הגוי והוא של ישראל ולפיכך מותר לו למוכרה על ידי סרסור כמו שביארנו ברביעי מפסחים והשבורה גם כן משמשת לטוחן ובן בתירא אומר הסוס שנושאין עליהם הציידים העופות שצדין בהם מותר למכרן להם לפי שסבר חי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף כמו שבארנו בעשירי מפסחים וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו כמו שנתבאר בפרק עשירי משבת ואין הלכה כבן בתירא ואין הלכה כר' יהודה אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהם ידועים למכור לרכוב בהם בלבד:

אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים פי' נהגו למכור מפני שאין חוששין לרביעה ונהגו שלא למכור מחשש רביעה שהרי בני נח מצווים עליה מדכתוב והיו לבשר אחד והרי יש כאן לפני עור וכו' ובגמרא הקשו אם מחשש רביעה היאך תלאוה במנהג והלא סתם אמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודים על הרביעה ואין הדבר תלוי במנהג ותירצו בה גוי חס על בהמתו שלא תעקר כלומר שאיסור ההעמדה ודאי אינו תלוי במנהג שמאחר שאין הבהמה שלו ודאי חשוד הוא ברביעה אבל למכרה מכיון שהיא שלו אינו חשוד דגוי חס על בהמתו שלא תעקר וי"מ בה ומאחר שכן הדבר תלוי במנהג דאע"ג דלא חשוד אדיליה מ"מ היכא דנהוג לאחמורי מחשש שמא יצרו תוקפו שלא לחוס אף בשלו נהוג והיינו מתניתין ומ"מ י"מ שגוי חס וכו' וודאי כל שמחשש רביעה אין לחוש כלל ומתניתין הכי מפרשי לה מקום שנהגו למכור ואין נמנעים מחשש מכירת בהמה גסה מוכרין דבהמה גסה ודאי אסור כמו שנבאר בסמוך ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה וסברי דכולה חדא גזרה היא ואין בה גזרה לגזרה אסור ובתלמוד המערב שנינו מקום שנהגו שלא למכור וכו' למה שמוציאה מידי גזה הגע עצמך שהיא עז מוציאה מידי בכורה הגע עצמך שהוא זכר מוציאה ממתנות ומתוך כך י"מ במשנתנו מקום שנהגו שלא למכור ומצד מה שמוציאן מידי מצות אלו אסור ואע"פ שהקשו עליו שם מעתה חטים לא ימכור שמוציאן מידי חלה יין ושמן לא ימכור שמוציאן מידי ברכה ולא השיבו בה מ"מ יש לומר שהללו חיי נפש ואי אפשר בלא הם ולא נתפשט בהם מנהג ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ואע"פ שאין כאן חשש רביעה אחר שהיא שלו כמו שבארנו מ"מ יש בגסה חשש אחר והוא שעושה בה מלאכה בשבת כגון חרישה או הוצאת משא ודומיהן ממלאכות שחייבין עליהן מן התורה ולא משום לפני עור שהרי אין בני נח מצווין על השבת אלא שמא אם אנו מתירין המכירה יבא להתיר את השאלה ואת השכירות ונמצא מחמר בשלנו בשבת שאין שאלה ושכירות קונין לענין איסור עד שנאמר שקנאן הגוי בכך ובשלו הוא מחמר שאין אלו קונין אלא לדיני ממונות להשתמש בהם כל ימי שאלה ושכירות אבל להפקיע שם בעלים מעליהם לענין איסור לא וכן נסיוני כלומר שמוסרה לו לנסיון ערב שבת ומניח עליה משוי וישראל גוערה כדי לזרזה והולכת מחמת קולו והוה ליה איהו מחמר כמו שיתבאר בגמרא עגלים וסייחים אע"פ שאין ראויים למלאכה אסור למכרם מפני שראויין לאחר זמן שלימים ושבורים אע"פ שאין ראויים למלאכה כשהם שבורים כגון שנשברה במקום ששבירתם מונעתם ממלאכה אסור למכרה מגזרת חשש הרואים שיאמרו שלמה נמכרה או מחשש שמא יבא למכור שלמה מפני שמ"מ הוא משהא אותם לגדל ולדות ומתוך השהותו יש בו חשש רואים ור' יהודה מתיר בשבורה שהוא סובר שאינה יכולה לקבל זכר ואינה משהה אותה כלל ואין הלכה כר' יהודה ושבורה זו פירושה בשאין בה טרפות ומה שאמר עליה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות פירושו להבריא ומ"מ בשבורה שיש בה טרפות הואיל וטרפה אינה יולדת נראה שמותר ודוקא בטרפות שבורה אבל בשאר טרפיות שאין מונעין ממלאכה אסור בן בתירא מתיר בסוס מפני שסתמו לרכיבה שאין בה חיוב תורה אף לעצמו מצד נושא הבהמה שמחמת הרוכב שהרי חי נושא את עצמו ואין לגזור משום רכיבה עצמה ר"ל שהוא רוכב בשבת בבהמתו של ישראל שהרכיבה אינה מלאכה כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו שם אלו הם: