מאירי על עבודה זרה כג

ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו של גוי בנבלה ושל ישראל בשחוטה אם ישראל יוצא ונכנס תמיד עם הגוי כדי לשמור את שלו מותרת ואין חוששין שמא ניצוצות ניתזות משל גוי לשל ישראל וכן אין חוששין שיהא הגוי מחליף שחושש הוא שמא יכיר או שמא יבא עליו על הדרך שאמרו במסכת זו בפרק רביעי לענין יין שיוצא ונכנס כיושב ומשמר הוא ובראשון של חולין ד' א' בענין שחיטת כותי וכל שכן שאין לחוש שיהא הגוי נותן בה משלו שלא בחליפין שכל שאין לו הנאה וכל שיש לו הפסד אין חוששין והוא שאמרו במסכת זו ל"ד ב' קיסטא דמורייסא כלומר קיסטא דחמרא בארבעה לומי ומתוך כך אין חוששין שנתן בו יין וכן אין חוששין שמא בשוגג נתן הגוי נבלה בשל ישראל וסבור שהוא שלו שאין חוששין להחזיק איסור אף בדבר שאינו רחוק וכן אינו חושש לבשולי גוים וכגון שנאמר שמא הישראל שפתה על גבי גחלים אוממות שלא תבא לידי בשול לעולם אפילו למאכל בן דרוסאי והגוי מרבה באש ומביאן לידי בשול שכל כיוצא בזה יש בו משום בשולי גוים אע"פ ששפתה ישראל או שמא סלקה הגוי מעל האור קודם שנתבשלה כלל והחזירה שאף בזו יש בה משום בשולי גולם כמו שיתבאר ובכאן אין חוששין לכל אלו שחששות רחוקות הם וכל זה לא נאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה ראוי להרחיק קדרתו משל גוי וליזהר בשאר הדברים ואף בסוגיא זו יש גורסין ישראל וגוי ששפתו שהוא לשון דיעבד ומ"מ אנו גורסין ישראל וגוי ששופתין שמן הדין אף לכתחלה מותר אלא שראוי ליזהר כל שלא במקום הדחק וכל שכן בזמן הזה שאין אימת ישראל עליהם בדברים אלו וכל שכן בביתו של גוי שרשותו מתגברת בשלו וכן יש מי שאינו מתיר ביוצא ונכנס ואינו דומה אצלו ליין נסך שבזו טענה אצלו שהוא אומר שמתכוין שלא יקדיח תבשילו ואינו מכיר בה וכן זו של חולין שמא דוקא בכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים הא בגוי יש לפקפק באיסורו אלא בעמידה לשם הא בעמידה לשם מותר בלא שום פקפוק אע"פ שיש שם החזרת פנים ויש חוכך לאסור בהחזרת פנים ממה שאמרו בסוגיא זו ולא חיישינן דילמא מהדר אפיה כלומר הא אם נתברר שהוא כן אסור ומ"מ זו של חולין מוכחת לכאורה כדעת ראשון וכן עקר ואף האי דילמא מהדר אפיה דקאמר פירושו דילמא שדי ליה נבלה בעוד שהוא מחזיר פניו:

ולענין ביאור הסוגיא תדע שאביי ורבא ורבה בר עולא לא נחלקו זה עם זה כלל אלא שכל אחד ואחד מפרשה כרצונו וי"מ שכלם חולקים זה עם זה שלדעת רבה אע"פ שלא חשו לנבלה אע"פ שהיא מן התורה יש לחוש לדמי ע"ז אחר שהם מן התורה ומה שלא חששו לנבלה מפני שאין לגוי הנאה או שמתירא שמא יבא ויראה ולרבה בר עולא אע"פ שלא חששו לבשולי גוים שהם מדברי סופרים בזו מפני שאין סרך תורה בגוף הבשול אלא שנאסר מסרך חתנות אבל מ"מ חששו ליום האיד אע"פ שהוא גם כן מדברי סופרים שיש בו סרך תורה בגוף הדבר ומחשש מכשול ודמיון דבריו של כל אחד ואחד לאביי בקדרה ודמי ע"ז שניהם איסור תורה ולרבא בבשולי גוים ויום איד שניהם מדברי סופרים ולרבה בר עולא בניצוצות ולפני האיד שניהם חששות רחוקות ושאף לכשיארעו אין בהם איסור בדיעבד ואף לכשתאמר שהם חולקים זה עם זה הלכה כרבא לענין להתיר אף ביום האיד שהרי משנתנו סתם נאמרה תוכה מותר:

ובסמיכת שתי קדרות מיהא יש שואלין לדעת מי שאסר בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה ומשום דריחא מילתא היא והרי נתפשטה מריח האסור היאך לא חששו בה ואינה קושיא שכבר בארנו במסכת חולין ובמסכת פסח שני שלא נאמר כן בבשול כלי שהדפנות מונעות הריח מליכנס ועולה כל אחד כנגדו ופנה למעלה ולא נאמר כן אלא בצלי ואף זו בתנור צר כמו שבארנו שם:

ישראל שנושא ונותן עם הגוי ומקבל דמים הימנו יתבאר בפרק אחרון שאע"פ שברור לו לישראל שדמים אלו שביד הגוי הם דמי ע"ז שמכר מותר לו ליטלם ואפילו לא בטלה במכירה זו כגון שמכרה לגוי או לישראל שאינו צורף לדעת קצת שבכל אלו אינה בטלה במכירה כמו שיתבאר וכן אם מכרה ליקח תקרובת לשמה לדעת קצת מפרשים אינה בטלה ומ"מ מותר לישראל ליטלם ומה שאמרו ע"ז תופסת דמיה בשמכרה לישראל ולשטה זו מה שיראה מסוגיא זו שאסורין שלא כהלכה נאמרה וכן דעת גדולי הפוסקים ויש מי שאומר שיש צדדין שדמי ע"ז ביד גוי אסורים מהם שאמרו שלא הותרו אלא להצלת חוב ומה שאמרו שדמי תקרובת מיהא נאסרו אחר שאין לה בטול ומהם שנאמרו בדרכים אחרים שלא נראו לנו וכבר כתבנום בפירושנו ואף בחבור זה יתבארו הדברים בפרק שני בסוף סוגית המשנה הרביעית:

יש מי שכתב שעיר שיש בה ע"ז ויום איד לשם אסור אף לישראל שבתוכה לילך לרחוב שהע"ז לשם וכל שכן בחצרה ואפילו היה לו שם צורך של עסקי רבים אא"כ היה אותו רחוב פתוח למקומות אחרים שיהא פתחון פה לרואים לומר שלמקומות האחרים הוא רוצה לילך ומ"מ כל שבפקוח נפש מותר ואע"פ שאמרו מעין המושך לפני ע"ז וכו' לא ישחה ויטלנו ופרישו לה אע"ג דמיית בזה מפני שנראה כעובד ממש אבל ההליכה מותרת וכן כתבו קצת גאונים שלא נאסרה הליכה במשנתנו אלא ביום איד שיש בו ירוד לע"ז שנראה כהולך שם למכור ולישא וליתן אבל כל שאין בו ירוד לא נאסר ההליכה וזהו ששנינו בתוספתא ירוד שבאותה הכרך אין הולכין באותה הדרך מדתני לה גבי יארוד ולא תני לה גבי יום איד נראה שלדבר זו נתכונו:

מי שנתחב לו קוץ ברגליו לפני ע"ז לא ישחה מיד ויטלנו שהרי נראה כמשתחוה לע"ז ואם אפשר לו לעשות בדרך שלא יראה כמשתחוה כגון שהופך פניו לצד אחר מותר וכן אם נתפזרו לו מעות לפני ע"ז לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן מעין המושך לפני ע"ז לא ישחה אע"פ שצמא הרבה עד שיש לחוש שמא יבא לידי סכנה וכן מים המקלחים דרך פרצופין העשויות לכך לא יניח פיו על פיהם מפני שנראה כמנשק לע"ז שהרי היה דרכם בעבודת הפרצופין והאלילים כמו שהזכרנו:

כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין גדולי הפוסקים פסקו שאף בחדרי חדרים אסור ויש חולקים בה וכבר הארכנו בה בראשון של יום טוב: