מאירי על עבודה זרה טז

שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים מפני שהיא מלאה זמה ונשים שבה מצויות לקבור נפליהם בכל מקום או שמא החמירו בה כדי שלא יצאו מארץ ישראל וכיצד היא טומאתה הנוגע בגושה ועפרה טמא טומאת שבעה ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירא כגון שהכניס בה ראשו ורבו תולין לא אוכלין ולא שורפין וכן אינו טמא טומאת שבעה כדי להטעינו הזאת שלישי ושביעי אלא דיו בטבילה והערב השמש וכבר ביארנוה במסכת חגיגה:

כלי זכוכית אין מקבלין טומאה מן התורה שאין טומאה בכלים מן התורה אלא לשבעה והם של בגד ושק ועור ושל עצם ועץ ומתכת וחרש וזה אינו מהם ובזמן שהזכרנו גזרו עליהם שיהיו מקבלין טומאה הואיל ותחלת ברייתן מן החול ומ"מ לא גזרו עליהם שיטמאו מאוירן הואיל ותוכן נראה כברן אלא עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן וכן לא גזרו על פשוטיהן אלא על מקבליהן וכן אין שורפין עליהן אלא תולין ואין להן טהרה במקוה כמו שיתבאר במקומו:

אין דנין דיני קנסות אלא בבית דין מומחין וסמוכין מפי נשיא או מפי אחד מן הנסמכים כמו שיתבאר במקומו ואין סומכין אלא בארץ ואם נסמכו בארץ ויצאו להם חוצה לארץ דנין שם דיני קנסות וכן כל זמן שדנין דיני נפשות בארץ דנין בחוצה לארץ הואיל והסנהדרין הדנין סמוכין בארץ שהסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ הא כל שאין סנהדרין במקומה לדון אין דנין דיני נפשות בשום מקום ואף בית דין של עשרים ושלשה שבכל עיר ועיר שבארץ ישראל אין דנין דיני נפשות אלא בזמן שסנהדרי גדולה בישיבתה במקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית: