מאירי על עבודה זרה יח

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שיש מי שאומר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה אם מן התורה ואם מדברי סופרים אם דוקא בארץ לדעת קצת ואם אף בחוצה לארץ לדעת קצת מעתה מי שאיני יודע באיזו שנה שבשמטה הוא ורוצה לידע כדי לברר אם עבר שביעית על הלואתו אם לאו ומשנים של בריאת עולם אי אפשר לו למנות שהרי קודם מתן תורה לא מנו שמטין וכן לא משעה שהתחילו במנין שמטין שהרי בגלות בבל לא מנו שמטין וכן לא מתחלת בנין בית שני שלא נתברר לו אם התחילו למנות מתחלת הבנין או משנגמר ויש בין התחלת הבנין לגמר שבו שש שנים כמו שמפורש במקראות וכן שרגילות המנין לכל הדברים בזמן הזה הוא לחורבן הבית ומתוך כך הוא מלמדו שיקח בחשבונו כל השנים שמחורבן הבית עד שנה שהוא עומד בה ולדעת גדולי הרבנים הוא צריך להוסיף עליהם שנה אחת ובהדיא גורסין בה ולטפי חדא שתא והטעם הוא שקבלה בידינו שבמוצאי שביעית חרב הבית שהיא שנה ראשונה של שמטה ולדעת גדולי הרבנים אין הסופר מונה אותה שנה שחרב בה עם שנות החרבן אלא עם שנות קיום הבנין שהם ת"כ שנה הואיל דעמד רוב שנה בבנינו ולדעת זה שנה אחרונה שבת"כ שבה שהם שנות הקיום היתה תחלת שבע שני השמטה אחר שנת שביעית ומתוך כך הוא מזהיר להוסיף אותה שנה על מנין הסופר כדי שיתחיל למנות משנת שמטה ויזדמן לו החשבון בנקל ומוציא המאיות ליובלות ומשאיר מהם שתים מכל מאה וזה לדעת ר' יהודה שסובר ששנת חמשים עולה להיות יובל ושנה ראשונה של שמטה שאלו לרבנן שאין מונין ראש שמטה עד אחר שנת היובל הרי אתה מוציא כל המאיות בלא שום מותר ולא יזדמן שנת החורבן בשנה ראשונה של שמטה ולא אף בשביעית אלא בששית לדעת זה שאנו כוללים שנת החורבן עם שנות הקיום שהרי כשפרנסת המאיות ליובלות ופרנסת מן העשרים שבידך ארבסר לשמטות נשארו ששה לתשלום העשרים אלא לר' יהודה נאמרה ועדין כשצרפת שמנה שממותר המאיות עם הששה הנותרים היו להו ארבסר וא"כ עדין אתה מוצא שבשנה השביעית חרב אלא שפרשו שם שמתחלת הבנין עד שנגמר שהיו שש שנים לא מנו בו שמטין ונמצא שלא מנו שמטין אלא תי"ד שנה וכשתצרף שמנה שממותר המאיות עם י"ד שבפרט הוו להו כ"ב הוציא כ"א לשמטות ותמצא שבשנה שאחר שביעית חרב ואחר שאין הסופר מונה אותה עם שנות החורבן אתה צריך להוסיפה על חשבונו כדי שיתחיל חשבונו מראש שמטה ויזדמן חשבונו בנקל וכשהוא לוקח בחשבונו כל השנים שמחרבן הבית עד שנה שהוא עומד בו ושיוסיף שנה אחת על מנין הסופר ויוציא המאיות ביובלות אלא שישאיר מהם תרי מכל מאה ואח"כ יצרף מותר המאיות עם הפרט שבידו ויוציא את הפרט לשמטות שבע שבע הוא מוצא חשבונו שאם כלה חשבונו לשביעיות הרי הוא בשנה השביעית ואם נשארה לו שנה אחת על השביעיות הוא בשנה ראשונה של שמטה ואם נשארו לו שתים הוא בשנה שניה ועל הדרך זו בכלם כיצד הרי שאנו היום בשנת חמשים לאלף ששי וידוע שקע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ארבעת אלפים וכשאתה מצרף קע"ב שנה עם חמשים שבפרט ועם האלף החמשי הרי בידך אלף ורכ"ב ועם השבה הנוספת אלף ורכ"ג כשהשלכת י"ב המאיות והשארת כ"ד וצירפתם עם כ"ג שבפרט הוו להו מ"ז השלך מהם מ"ב לשמטות נשארו חמש ונמצאת בשנה החמשית ולשנת נ"ב יהא שביעית:

זהו פירוש גדולי הרבנים ואף אנו היינו רגילין לפרשה כן על פי קבלתם ובמחילה מהם כשעברנו במסכת ערכין מצינו שאי אפשר לומר כן אלא ששנת החורבן נמנית עם שנות החורבן ואחר שהיתה אותה שנה מוצאי שביעית וראש לשמטה ואף הסופר מונה אותה אינו צריך כאן לתוספת שנה וטרחנו ומצאנו לאחרוני הרבנים שאין גורסין וניטפי חד שתא והענין הוא שאמרו שבמוצאי שביעית חרב והקשה מכדי בית שני כמה קם ת"כ שנה דלי ארבע מאה לתמני יובלי כלומר לרבנן דליכא מותר שהרי שנת חמשים אינה עולה אלא ליובל ושמטה שאחריו נמנית מתחלת חמשים ואחת ופשו להו עשרין דל ארבסר לשמטין נשארו ששה הוה ליה בשית כלומר הוה ליה שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום ששית לשמטה ובשביעית שאחריה חרב והיא בכלל שנות החורבן ונמצא שבשביעית חרב ומסיק לה דר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן והרי בידו תמניא שני ממותר המאיות וכי שדית להו בהדי עשרים דפרט הוו להו כ"ח ונמצא שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום שמטה ושבה שאחריה שהיא ראש לשמטה חרב והיא נמנית עם שנות החורבן ואינו צריך תוספת ואין לפרש בקושיא דרבנן הוה ליה בשית שהחורבן בשית ושהוא בכלל שני הקיום שאם כן כשאמר ר' יהודה היא היה לו להקשות אכתי בשביעית הוה אלא ודאי כדפרישנא ולא הוצרכנו לר' יהודה לומר דשית שני קמייאתא לא מנו בו שמטין אבל רב אשי תירץ אח"כ בדרך זה ולרבנן כלומר שאף לרבנן מוצאי שביעית היה אלא שבשש שנים ראשונות לא מנו שמטין ונשארו הי"ד וכי דלית ארבע מאה ליובלי פשו להו י"ד לתשלום ת"כ שני ובשנה האחרת שהיתה ראש לשמטה חרב ותירוץ זה אחר שכלם נסכמים ששנת החורבן לא נמנה בכלל שנות הקיום אינו עולה לר' יהודה שאלו כן כשנטלת תמני מארבע מאה וצירפת אותם עם הי"ד שהיו כ"ב וסלקת כ"א לשמטה ואשתכח דבמוצאי שביעית חרב מ"מ הרי הוא בכלל שנות הקיום וא"כ כתירוצא קמא אתיא ליה בשביעית אלא ודאי מכלל שנות החורבן הוא בין לר' יהודה וכתירוצא קמא דאמר ר' יהודה היא ואתה מונה כל השנים בין לרבנן וכתירוצא דרב אשי ובהסרת שש שנים הראשונים ואינך צריך לתוספת שנה וא"כ שנת חמשים שהזכרנו שאנו בו היום כשעברנו על שמועה זו אינה אלא רביעית לשמטה שהרי הם אלף ורכ"ב וכשסלקת המאיות והשארת מהם כ"ד לי"ב מאיות וצירפתם עם כ"ב הוו להו מ"ו וסלק מ"ב לשמטין פשו להו ארבע ולמדת שהלכה כר' יהודה שאלו לרבנן לא הוצרכנו להשאיר מכל מאה תרתי ונמצא שאין המותר אלא כ"ב וכי סלקת כ"א לשמטין אינו אלא בשנה ראשונה אלא דודאי הלכה כר' יהודה וגדולי המחברים פסקו ששנת חמשים אינה עולה לכאן ולכאן אלא שדוקא בבנין הבית אבל משחרב לא היו מונין אלא שבע שבע ואף לדעת חכמים על חשבון זה סמכו כל הגאונים: