מאירי על עבודה זרה טו

כבר ידעת ששמונה עשרה ברכות שבתפלה נתקנו בכלל כל מה שצריך לאדם ושאינו רשאי להפסיק בנתים לשאלת צרכיו בפרט אלא בדרכים ידועים והוא שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ובלבד בצריך לה כגון אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת רפאנו וכן אם היה צריך לפרנסה מזכירה בברכת השנים אבל אינו מזכיר בה שלא מעין הברכה אף בצריך אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך ופי' בתלמוד המערב לפי שאין לה פנים כלומר שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת מיוחדת לאיזה ענין וכבר התבאר ענין זה במקומו ואם בא לומר אחר תפלה אפילו כסדר יום הכפורים אומר ואין כאן משום הכבדה כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לפניו לשעתו שבמלכות שמים אינו כן אדרבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו:

המשנה השניה והכונה בה להודיע ימי חגיהם הקדומים כמו שיעדנו בחלק השלישי ואמר על זה ואלו ימי אידיהן של גוים קלנדא וסטרוניא וקרטיסיס ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מיתה שיש בה שריפה יש בה ע"ז ושאין בה שריפה אין בה ע"ז יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אמר הר"ם אלה הזמנים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנצרים והנלוים אליהם וכן לכל מועד שיש לכל אומה בכל מקומות העולם כשהן ע"ז חייב לנהוג בהם כמו שזכר ודע שזאת האומה הנצריה ההולכים אחר אמונת ישו אע"פ שדתותיהם משונות כלם עובדי ע"ז ואידיהם כלם אסורים וראוי לנהוג עמהם בכל התורה מה שינהג עם עובדי ע"ז ויום ראשון מכלל אידיהן של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שיאמין בדת ישו באחד בשבת כלל בשום דבר אבל ינהג עמהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי ע"ז ביום אידם וכן ביאר התלמוד מיתה שיש בה שריפה שיהיה בה קטרת או שריפת בגדי המת וכליו וגנוסיא של מלכים הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך ואין הלכה כר' מאיר ובלורית הוא שער שמניחים באמצע ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין ותספורת בזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נתדמה כהם אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שחת הפאות כמו שכתבנו במכות:

אמר המאירי אלו הן אידיהן של גוים ר"ל שנאסרו שלשה ימים לפניהם קלנדא וסטרניא ומפרש בגמ' ששתי אלו סמוכות זו לזו ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת ושיעור כל אחת מהן שמנה ימים וסטרוניא היא קודם התקופה ויום אחרון שלה ערב יום התקופה וקלנדא היא אחר התקופה ויום ראשון שלה מחרת יום התקופה ונמשכת שמנה ימים וזה שמזכיר תחלה קלנדא אע"פ שהיא מאוחרת מפני שבראשונה הוקבעה קלנדאה ובשנה שאחריה הוקבעה סטרניא כמו שהתבאר בגמ' וטעם קביעותם היה תחלה לאדם הראשון על שם קצור הימים שקודם התקופה ואריכות של אחריה להורות על תנועת השמש שהיא מסובבת מזולתו ואח"כ קבעום הם לשם ע"ז ויחסו לו ר"ל לשמש ממשלה להראות מצד תנועותיו להראות ממנו פעולות גדולות בארץ וקרטסים והוא יום שתפסה בו רומי מלכות ושני ימי איד היו מחמת שתי תפיסות שתפסה את המלכות אחת בימי יונים שנלחמו עמהם ונצחום ואחת בימי קלפטרא מלכת אלכסנדריא של מצרים שנלחמו עמה ונצחוה וקבעו על זה יום איד להקריב בו בכל שנה זבחים לאליליהם ויום גנוסיא של מלכים והוא יום שמעמידין בו את המלך שקובעין בו יום איד לכל ימי חייו ושני ימי איד היו אחת ביום שמעמידין אותו ואחת ביום שמעמידין את בנו בחייו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו אחריו על פי בקשת המלך שמן הדין אין להם להעמיד מלך בן מלך והיו קובעים בהם יום איד להקריב זבחים לאליליהם ויום הלידה של מלך ר"ל כשקבלוהו עליהם למלך על פי בקשתו היו מסתכלין בממשלת איזה כוכב נולד והיו קובעים יום איד לשם אותו כוכב ויום המיתה של מלך שכל בני מלכותו עושין שני ימים אלו ימי איד כל ימי חיי בנו ואע"פ שאין באותה מיתה שריפה דר"מ וחכ"א כל מיתה שיש בה שריפה ר"ל ששורפין עליו כל כלי תשמישו חשובה להם ויש בה יום איד לע"ז ושאין בה שריפה אין בה יום איד כלל והלכה כדבריהם אלו הם ימי האיד שאסורין שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ר"ל שפעם ראשונה שמגלח המלך את זקנו מגלחה בבית ע"ז שלו וקובע לו יום איד וכן בבלוריתו ופי' בגמ' בין בהנחתה בין בהעברתה והוא שבשעה שנותנין לב ליכנס במסורת של אותה בלורית מגלחים את ראשם ומניחים בלורית והיא נקראת הנחה ולסוף שנה מעבירין אותה לבדה והיא נקראת העברה והכל לשם ע"ז ופעם ראשונה שהיה עושה כן היה קובע לו יום איד וכן יום שעלה מן הים פעם ראשונה כשהולך להחזיק במלכות באיי הים שמקריב זבחים לע"ז על שניצל וקובע לו יום איד וכן יום שיצא בו מבית האסורין וכל אלו דוקא במלך וגדולי המחברים מפרשים אותה בכל אדם ולא יראה כן שאין יחיד קובע יום איד על ניסו ועל תגלחת זקנו ועוד שהרי אח"כ שנה הלשון ואמר גוי שעשה משתה לבנו אלמא כל הראשונות במלך דוקא ומ"מ באלו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ר"ל המלך וכן גוי שעשה משתה לבנו ומקריב זבחים לע"ז אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ובתלמוד המערב שאלו בכלם אם אותו היום בלבד או אותו יום בכל שנה ולא הובררה ונראין הדברים שבאותן של מלך אותו יום בכל שנה אבל בגוי שעשה משתה לבנו אותו היום לבד:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

עיר גדולה שהיה לה יום איד קבוע אע"פ שעיירות הסמוכות לה משתעבדות לה ומתבטלות ממלאכתן לשם כל מה שצריך לבני העיר מותר לשאת ולתת עמהם במקומם לא נאסרה אלא לעובדיה ודבר זה לא הוצרך ללמדו בכאן שהרי משנה שלמה היא למטה עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר אלא שרצה להודיענו דין זה אף בקלנדא שהייתי סבור לומר שהוא כעין יום איד כללי לכל העיירות ובא ללמד שעיקר האיד לא היה באותו זמן אלא ברומי ויש שפירש בה שבקלנדא הכל עושין אותה ואפילו הכי קאמר הואיל ולא מצד עצמם הם עושין אלא מיראת הכרך אינו כלום והוא שאמרו בתוספתא עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין ר"ל שמקריבין בה לע"ז:

מאחר שביארנו שגוי העושה משתה לבנו מקריב זבחים לע"ז ועושה לו יום איד אסור לו לישראל לילך לשם ולאכול עמהם אע"פ שאוכל משלו ושמש ישראל משמש לפניו שהרי על כיוצא בזה נאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכיון שקרא לך בסעודה שהוא מקריב בה זבחים לאלילים שלו והודית לו נעשית לו כמי שאכלת מזבחו לא סוף דבר באותו היום בלבד אלא כל הימים שהשמחה נמשכת מעתה כל שלשים יום בין שאמר לו הגוי בשעה שקראו שמחמת החופה הוא עושה אותה סעודה בין שלא אמר לו אסור שמן הסתם מחמה הלולא היא נעשית וכל סעודה שהיא נעשית מחמת החופה הוא מקריב בה לע"ז או אף כשאינו מקריב מ"מ אזיל ומודה על זה לע"ז שלו מכאן ואילך אם לא אמר לו מחמת הלולא מותר ואם אמר לו מחמת הלולא אסור עד שנים עשר חדש ואם הוא אדם חשוב ביותר אף לאחר מיכן אסור כל זמן שיזכיר לו מחמת הלולא ויש חולקים בזו אא"כ שמע בפירוש שיודה על זה וכן עקר וכן מקודם אותו היום אסור מכיון שהתחילו לשמוח מחמת החופה וסימן היה בזה אצלם מכי רמו שערי באסינתא ומפרשים בה שזורעים שעורים בעריבה בכדי שיצמחו ביום החתונה ומביאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שימהרו צמיחתם בבנים כשעורים הללו שממהרין לצמוח ומרבין בצמיחה ומאותה שעה היו מרבים בשמחה מחמת החופה ולענין משא ומתן מיהא אינו אסור אלא אותו היום כמו שביארנו: