מאירי על עבודה זרה קמא

המשנה החמישית והכונה בה להשלים ענין ביאור איסור הנאה של יין נסך והוא חוזר לענין החלק הראשון ואמר על זה אומנין ישראלים ששלח להם גוי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואם משנכנסה ברשותם אסור אמר הר"ם כבר ידעת שהעקר ביין נסך אסור בהנאה ואסור למכרו:

אמר המאירי אומנים ישראלים ששלח להם נכרי חביות של יין נסך אם עד שלא באת לידם מותר לומר לו תן לנו את דמיה משבאת לידם אסור פירוש אמנין ישראלים שעושים מלאכה אצל נכרי או אצל ישראל והמחה ישראל אותם אצל נכרי לפרוע להם את שכרם ושלח להם נכרי זה חבית של יין נסך בשכרם עד שלא קבלוה ולא זכו בה רשאין לומר לו עד שאתה נותן לנו חבית זו ששוה סלע תן לנו את דמיה ר"ל סלע ואפילו לא פסק להם המשכירם שכר ידוע במעות שאלו כן אין ספק שהם רשאים לומר תן לנו דמים שהתנית אלא אף בלא פסק להם שכר בדמים וזה רשאי לפרעם במה שירצה עד שלא באת לידם מ"מ אומרים לו תן לנו את דמיה שאינם כמוכרים את היין הואיל ולא זכו בו אלא כאומרים אל תפרענו בדבר זה אלא בדמים ואם זכו בה אסור שהם כחוזרים ומוכרים לו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מנהג ידוע אצלם בזמנים הקדומים שכלם היו נותנין מפירותיהם חומש לבית המלך וכן מיינם מותר לישראל לומר לגוי הרי יש לי חמש סאין יין ונמצא למלך בהם סאה והוא צריך לי ואיני מוצא ליקח בבקשה ממך שתפיס עלי מנת המלך ואני פורע לך שזה הלשון אינו אומר לו שיתן את יינו למלך עד שכשהוא פורעו נאמר שדמי יין נסך הוא פורע אלא כך הוא אומר התפייס עמו במה שתוכל ואפילו נתן הגוי מיינו למלך רשאי זה לפרעו דמי שוויו ולא עוד אלא אע"פ שאין הגוי הזה יכול לסלק את המלך אלא ביינו ושהחוק ידוע שכן הואיל ומ"מ אינו פורט לו שיפרע יין או שיהא במקומו מותר שמ"מ לפעמים מסלקין במעות כשיש להם די צרכם וכן אם אמר לו מלטני מן האוצר או הוציאני משעבוד זה וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר לו תן למלך מיינך אסור שהרי זה כפורע לו דמי יין נסך וכן אפילו אמר לו הכנס במקומי לדבר זה שהרי זה יין הוא חייב וכל שאומר לו הכנס במקומי הרי הוא כאומר לו פרעהו מיינך וכן ישראל ששכר פועלים והתנה לתת יין בשכרן אסור לומר לגוי פרעם במקומי אלא שיאמר הפס עלי מהם וכיוצא בזה ודברים אלו אף בשאין הגוי יכול לפייס המלך או הפועלים בדמים אלא ביין כמו שבארנו ויש בזו שטה אחרת לומר שאף בהפס עלי אסור אא"כ יכול לפייסו בדמים וכל שיכול לפייס בדמים אע"פ שנתן לו מיינו מותר ושמא תאמר א"כ אף בהיה במקומי למה נאסר והלא היה זה יכול לסלק בדמים הם משיבין שכל שאומרין לו היה במקומי כל מה שהגוי עושה בשליחותו הוא עושה וכשנתן לו יין בשליחותו נתן ומ"מ יראה לי כשטה ראשונה שמצד שאי אפשר לסלקו בדמים והוא צריך ליינו הוא צריך להשתדל עם הגוי שיפרע משלו ויפרע הוא לו בדמים יש שואלין והלא בכיוצא בזה התרנו למעלה בחמרים ופועלים שהוטלו מזונותיהם עליו שרשאי לומר לחנוני שיתן להם מאכל ומשקה ולא מצינו איסור אלא בהקדים לו דינר ובנשא ונתן ביד והרי דבר זה הוא כאומר היה במקומי ויין הוא חייב להם ואי אפשר לסלקם בלא יין תירצו גדולי המפרשים שטעם הדבר לשם מפני שכבר כלה האיסור בשעת הפרעון אבל בזו עדין היין באוצר ויש אומרים שאף זו שבכאן לא נאסרה אלא בהקדים להם דינר על דעת שיחשוב עמהם באחרונה וכן למדוה בתלמוד המערב במסכת דמאי פרק ששי שאמרו שם לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ועיקר הדברים שהפועלים רשאי לסלקם במעות ואף כן המנהג במה שהותנה להם מן המזונות שאדם נותן להם פרוטות והולכין ואוכלין אבל מנת המלך שהם מכונים ליין כדי למלא את אוצרם אף בלא הקדמת דינר אסור על הדרך שביארנו:

מקצת גאונים כתבו דרך אחרת בענין הפס עלי מנת המלך שיוצאה לנו מדבריהם הוראה אחרת והוא שהם כתבו בביאור ענין זה שיש מקומות שיש למלך חק על בני מדינתם שכשיש להם תבואה הרבה או יין הרבה מוכרין אותם לבני מדינה על כרחם אע"פ שאינם צריכים לכך והם כותבים סאה לפלוני וסאתים לפלוני וכך וכך דמים עליו וכתבו על ישראל זה סאה בסלע ועל ישראל זה סאתים בשתים ויש לישראל לקבלו על כרחו והרי שהוא אסור למכרו ומתוך כך מותר לישראל לומר לגוי מלטני מן האוצר כלומר השתדל שלא יכתבו עלי וכל כיוצא בזה והרי מכתיב על עצמו חלקו של זה וישראל פורע הפסידא או משחידו כפי רצונו אבל אם אמר הכנס תחתי לשעבוד זה או היה במקומי הרי זה אסור שהרי זה כמוכר לו יין נסך:

המשנה הששית והכונה כענין מה שלפניה באסור הנאת יין נסך [והוא שאמר] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין אמר הר"ם ומעקרנו שמשיכה בגוים קונה כמו ישראל וכבר קדמו הפנים שבהם יתנסך בהם היין ביד גוי ובארנו גם כן בראשון מקדושין ובחמישי מבתרא דיני המשיכה ונבאר עקר זה כשיהיה היין ברשות הגוי וקנאו והוא לא יתנסך ואח"כ נעשה יין נסך דמיו מותרין וכשיהיה הגעתו ברשותו עם היותו יין נסך בשעה אחת כגון שימכור לו הישראל בידו דמיו אסורין וכ"ש כשנעשה יין נסך קודם שיקנהו ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו וכשמדד לו הישראל בכלי ישראל ובא הכלי ברשות הגוי קנה במשיכה וזכה ישראל בדמים ולא ישוב יין נסך עד שיגע בו אח"כ וכשמדד לו עד שלא פסק ואפי' שנתן לו קודם קצת הדמים לא סמכה דעתו ולא יתקיים קנינו עד שיפסוק עמו ויפרע לו מה שנשאר מן הדמים וכבר נתנסך קודם לכן כשנגע בו וכאלו הודיענו בכאן זה הענין בלבד כלומר ואם משך הואיל ולא פסק עמו סמכה דעתו ולא נגמר לו קנין עד שיפרע הדמים וכבר קדם הנסוך וכשיפסוק הדמים וקבל הדמים ואפי' שמדד לו בידיו כל דמיו מותרין וכשלא יהיה אצל הגוים מעות מצויין ונתן לו המוכר דרך הלואה וחזר הגוי ונתן המעות בעינם לא על דרך לקנות ממנו בהם מותר:

אמר המאירי המוכר יינו לנכרי וכו' פירוש ישראל זה מכר יינו לנכרי והיה היין נתון בכלי של ישראל ומכר לו ממנו סאה או כור או כל מה שבכלי ופסק עמו כך וכך הסאה או הכור או כל מה שבכלי ואח"כ לקח הגוי הכלי שהיין בתוכו והגביהו או משכו ומדד לעצמו דמיו מותרין מכיון שפסק דעתו סומכת עליו ומתכוין לקנותו בהגבהתו או במשיכתו וקנאו בכך ועדין לא נעשה יין נסך אפילו בכלי מלא הואיל וישראל סמוך לו ונמצא כשמדד ועירה שהוא נעשה יין נסך אינו של ישראל וכבר נתחייב לו הגוי דמיו קודם שיעשה יין נסך אבל הגביה או משך ומדד לכליו ולא פסק דמיו אסורין שלא קנאו בהגבהה זו או במשיכה אחר שלא פסק שאינו מתכוין בהם לקנייה מפני שאין דעתו סומכת שמא לא יאותו זה לזה במחיר היין ונמצא כשמדד ר"ל כשעירה ונעשה יין נסך שלא קנאו הגוי עדין וכשנותן לו דמים אחר כן דמי יין נסך הם ומדד האמור בכאן ביאורו על הגוי וכן ביאורו אחר הגבהה או משיכה על הדרך שבארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה וכללו של דבר כל שקנאו הגוי ונתחייב בדמיו קודם שיעשה יין נסך דמיו מותרין וכל שנעשה יין נסך בשעה שקנאו ונתחייב בדמיו דמיו אסורין ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הם:

מעות הרי הן אצל הגוי כהגבהה או משיכה והילכך כל שפסק והקדים לו דמים ומדד גוי לעצמו בלא הגבהה ומשיכה דמיו מותרין שהרי קנאו משעת מתן מעות ולא נעשה יין נסך עדין ויש אומרין אף בלא פסק הואיל והקדים לו הרבה כמו שיתבאר למטה:

יש מי שאומר שאין מעות קונות בגוי כמו שיתבאר ואף הם מודים שכל שפסק ונתן מעות על דעת שיוציאם נתנם ושיקנה את המעות מעכשו על מנת שיתן לו יין לבסוף ונמצא בשעה שנותן לו אינן דמי יין נסך וכשנותן לו יינו אינו נוטל מעות ושמא תאמר יאסר מצד שרוצה בקיומו שהרי הגוי יכול לחזור עד שימדוד לו כל מה שפסק הואיל ואין מעות קונות וכמו שאמרו כור בשלשים יכול לחזור בו אף בסאה אחרונה תירצו חכמי האחרונים שבמה שמדד מיהא אינו יכול לחזור ולא אמרו יכול לחזור אף בסאה אחרונה אלא בשלא הקדים לו מעות הא כל שהקדים מעות כל סאה שמשך קנה לדברי הכל וכן נראה לי שמאחר שנאסר יינו על ידו אינו יכול לחזור או שמא זו שבכאן בכור בשלשים סאה בסלע הוא שאינו יכול לחזור במה שמשך: