מאירי על עבודה זרה קלד

וכן תדע בנותן טעם לפגם שהתרנו שהסכימו רוב מפרשים שלא סוף דבר באיסורין שדינן בנותן טעם אע"פ שנזדמן כן בדברינו למעלה אלא אף באיסור משהו כגון חמץ בפסח כל שפגם מותר ולא סוף דבר שכשנתערב משהו שאלו נפל הרבה ממנו פגם שאין משהו פוגם באיסור משהו יותר מטעם פוגם באיסור נותני טעמים אלא אף כשנתערב הרבה ונתן טעם הואיל ופגם מותר וראיה לדבריהם שכשהביא ר' מאיר ראיה לאסור טעם לפגם מגיעולי גוים אם איתא דטעם לפגם באיסור משהו אוסר היה לו להשיב משום איסורי משהו נאמרה ואע"ג דטבל ויין נסך אכתי לא הוה בהו ודאי כמה אסורי ע"ז ותקרובתה היו מבשלים בהם ומעתה אם בשל בקדרה שאינה בת יומא אף בפסח מותר בדיעבד ויש חולקים בזו מפני שאמרו למעלה ס"ו א' והא מדקתני סופה זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם מכלל דבנותן טעם עסיקינן והם מפרשים כלומר שאם באיסור משהו לא היה להם לחלוק בין טעם לשבח לטעם לפגם אלא שרוב מפרשים מסכימים בה שכל טעם הפוגם הוא כמי שאינו כלל ואפילו משהו אין כאן והם מפרשים למעלה והא מדקתני סופא וכו' שאין דרך התלמוד לכלול בסוף הדברים כלל במה שלא דבר בו כלל והואיל וכולל בנותן טעם נראה שבדין נותן טעם הוא עוסק ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאוסרים נותן טעם לפגם באיסורי משהו מצד שכשנפל המשהו לא פגם ואע"פ שנתוסף האיסור ופגם מ"מ כבר נאסר הכל משעה שנפל שם המשהו ואין זה נראה לי שהרי כל עצמו של משהו לא נאסר אלא מגזרת נתינת טעם והיאך נאסור במשהו אע"פ שאינו פוגם מצד מיעוטו הואיל ואם יתרבה ממנו יותר מצד פגמו ומ"מ נראין דבריהם בדבר שמעוטו משביח ורובו פוגם ונמצאת למד במי שעבר ובשל בפסח בקדרה שאינה בת יומא שלדעת קצת אסורה אפילו נתברר לנו בה שלא נתבשל בה אלא מעט חמץ ולדעת קצת זו מותרת הואיל ואינו בא לכלל נתינת טעם הא סתם קדרה הואיל ויש לחוש בה לנתינת טעם אסור אע"פ שהוא פוגמו ולדעתנו אף זו מותרת שכל טעם הפוגם עפרה בעלמא הוא וכמי שאינו ומ"מ הפרש יש בין אסורי משהו לאסורי נותני טעמים שאסורי משהו אין מבטלין לכתחלה אף משהו פגום ובלוע גזרה פגום אטו שאינו פגום אבל נותני טעמים מבטלין לכתחלה משהו שלהם הבלוע והפגום הואיל ואין שם בכדי נתינת טעם אלא משהו שאין לגזור משהו פגום אטו נותן טעם פגום וכן כתבוה קצת גדולי קדמונינו שבנרבונה ומשהו פגום בקדרה אי אתה מוצאו אלא כשנתברר לך שלא נתבשל בקדרה זו אלא כזית חמץ וכן יתבאר לך דבר זה משמועת קדרות בפסח אם תדקדק בה כראוי:

הרבה מפרשים נחלקו בענין טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הן בביאור ענינם הן בפסק שלהם ושטה המקובלת בידינו בענין זה דרך קצרה כך הוא כל שאין גופו של איסור נאכל בעין אלא שעל ידי ערובו נפלט כחו או נמוח גופו בהתר ונאכל ההתר עם פליטת האסור או מיחויו אין זה נקרא גוף איסור אלא טעמו פעמים שהוא נקרא טעמו וממשו פעמים שהוא נקרא טעמו ולא ממשו והוא שנאמר עליו בכל התלמוד טעם כעיקר ופעמים שהוא נקרא ממשו ולא טעמו וכיצד הוא דינם כל שנפל איסור לתוך התר שאינו מינו ונמוח כלו בתוכו והיה שם מן האסור כל כך שלא סוף דבר שנתן טעם בכל ההתר אלא שאף גוף האסור הנמוח ונאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים או ארבעה לדעת גדולי הרבנים הרי זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה מן התורה אלא שאין בו כרת ואפילו בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף אסור ואם אכל ממנו פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות וכזית בכדי אכילת פרס שלוקה עליו דוקא בשאכלו כשיעור אכילת פרס שאם היה בו יותר הרי היא כשתי אכילות ואין באחת מהן אכילת פרס ואין מצטרפות דהכי קים להו לרבנן ששיעור סעודה היא כשיעור אכילת פרס נימוח איסור זה ולא הגיע לשיעור כזית בכדי אכילת פרס או שלא היה נמוח גופו של אסור זה אלא שעמד בעיניו ופלט כחו בתבשיל ההתר עד שנתן בו טעם הרי זה נקרא טעמו ולא ממשו ועליו נאמר טעם כעיקר כלומר שהוא נאסר כאיסור עצמו ונחלקו בו המפרשים מהם שאסרוהו מן התורה ופסקו מה שנאמר בהרבה מקומות טעם כעיקר דאוריתא אלא שמודים הם שאין לוקין עליו וכמו שאמרו כאן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וזהו עיקר שהרי אמר רבא במסכת זבחים ע"ט א' אסור רבנן בטעמא וכו' מין במינו ברובא בשאינו מינו בטעמא וודאי מן התורה הוא אומר כן שהרי מדברי סופרים אף מין במינו בששים ושני אלו מאחר שאתה אומר בהם טעמו אתה צריך לפרשם במין בשאינו מינו על הדרך שביארנו וקצת מפרשים מסכימים שלא לאסרו אלא מדברי סופרים ואע"פ שמכח מקראות יצאו לנו בפרק אלו עוברין מ"ד א' אין למדין מהם ואסמכתא בעלמא הם שהרי גיעולי גוים ומשרת ענבים שהן המקראות שיצא לנו מהם טעם כעיקר שני כתובים הם ואין מלמדין וכן ראיה להם מה שאמרו בפרק כל הבשר קי"ב ב' הטמאין לאסור צירן פירושו כשהוא בפני עצמו ואע"פ שהביאוהו על בשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה ענין הדברים כך שציר הנבלה היוצא על ידי מלח אסור מן התורה וכשהוא נבלע בשחוטה יש לאסרו מדברי סופרים היה איסור זה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה הרי אין כאן טעם ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס מן התורה בטל אף אחד בשנים אפילו נתבשלו כאחד ופלט האיסור כחו בהתר וזהו ממשו ולא טעמו ומדברי סופרים לאסרו עד שיהא בהתר שיעור המכלה טעמו אלו היה בשאינו מינו והוא ענין ששים האמור בכל התלמוד וטעם איסורו מגזרת מין בשאינו מינו הא אם לא פלט האיסור כחו כגון יבש ביבש שנתערב צונן בצונן ולא נכר בטל אחד בשנים אף מדברי סופרים אם אינו מאותם שאין להם בטול כמו שהתבאר במסכת חולין שאין כאן גזרת משום מין בשאינו מינו שהרי מין בשאינו מינו נכר הוא זו היא שטתנו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

קצת חכמי הדורות שלפנינו ראיתי להם בשטה זו דברים זרים אי אפשי להעמידם והוא שדעתם במה שקראנוהו טעמו ולא ממשו שכיוצא בזו לוקה מן התורה אם אכל כל התבשיל שנפל אותו כזית לשם או כל כיוצא בזה הואיל ובפרק אלו עוברין יצא לנו אסורם מכח מקראות ומה שאמרו בכאן על טעמו ולא ממשו שאין לוקין עליו הוא במין ומינו שהוא אסור לדעתם מן התורה אלא שאין לוקין עליו ומה שאמרו מין במינו מן התורה חד בתרי בטיל דוקא בשלא פלט האיסור כחו בהתר כגון כזית נבלה צונן בשני זיתי שחוטה צוננין ולא נכר האיסור ודברים אלו זרים מאד שהרי בפרק גיד הנשה צ"ח ב' אמרו במבשל זה עם זה חד בתרי בטיל בשמועת זרוע בשלה ועוד שהרי זו האחרונה אף מדברי סופרים מותרת ואף לקצת חכמים ראיתי חדוש אחר בשטה זו לומר שאף כזית בכדי אכילת פרס לדעתם אין לוקין עליו ומביאין ראיה לדבריהם שהרי אביי עצמו שאמר טעמו ולא ממשו דאוריתא היה מחזר לומר בפרק אלו עוברין שכזית בכדי אכילת פרס אינו אף טעמו ולא ממשו וזו אינה שלא אמרה אלא דרך מחקר ומשא ומתן או שמא דעת אחרת היתה לו וחזר ממנה ומ"מ עיקר מה שנאמר בה הוא כשטה זו שכתבנו ומה שלמדו אותם מכח המקראות לאו לענין מלקות הוא אלא להעמידם באיסור תורה ומ"מ בקדשים לוקין על טעמו ולא ממשו ועל זה אמרו במסכת חולין לטעם כעיקר דבקדשים אסור כלומר שלוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים בכדי רביעית יין במים ונתנו בהם טעם כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו עקרי דברים אלו בשלישי של פסחים:

כבר בארנו במסכת חולין צ"ז א' שאם בשל בקדרה בת יומה אסור ובשאינה בת יומה לא יבשל לכתחלה ואם בשל בה מותר התבשיל לאכלו לכתחלה אלא שאסור לו להשהותו באותו כלי האסור מ"מ אם היו מבשלין בה דבר החריף יש אוסרין שהפליטה ממתקת החריפות ובכך היא משבחת וכבר ביארנו כיוצא בזה בפרק שני בענין קורט של חלתית:

בכמה שעות נפקעה מדין בת יומה קצת רבנים פירשו מעת לעת ומובהקים שבהם פרשו בה שכל שעבר עליה לילה אחת בלאו בשול בת יומה היא שהרי בכל תבשיל שלן לילה אחת אמרו תעובר צורתו ויצא לבית השרפה הא כל שבשלו בה בלילה צריכה מעת לעת: