מאירי על עבודה זרה קלג

כבר בארנו במשנה שכל איסורין שדינן בנותן טעם אין בהם איסור אא"כ אותו טעם משביח את האוכל אע"פ שהיה האיסור מושבח בפני עצמו הרי שהשביח את האוכל מעיקרו ר"ל בשעה שנפל לשם ולסוף שעה פגמו הואיל ובשעה שנפל לשם השביחו הרי זה אסור והוא הדין אם פוגם תחלה ולבסוף השביח כיצד החומץ משביח את הגריסין הצוננין ופוגם את הרותחין הרי שנפל לתוך גריסין צוננין ונמצא שהשביח ואח"כ הרתיחן או שהורתחו שלא בסבתו כגון שהיו על גבי כירה בשעה שנפל החומץ בהן הואיל ובשעה שנפל החומץ הושבחו אסורין אף לאחר שיפגמו נפל לשם כשהם רותחין ונצטננו אסורין מאחר שנצטננו והושבחו ונמצא שאין טעם לפגם מתיר אלא בשפוגם מתחלה ועד סוף ויראה שכל שסופם להשביח אסור אף קודם שהשביח אא"כ דרך התבשיל ליאכל קודם שנצטננו ולדעת זה נמצא תבשיל זה מותר עכשו ואסור לאחר שעה:

נותן טעם לפגם שהתרנו לא סוף דבר שהוא פוגם עד שאכילתו מאוסה לאוכל אלא כל שהוא פוגם מעט עד שאדם מכיר באכילתו שדבר זה פגם בטעם התבשיל מעט ואע"פ שאדם אוכלו בפה מלא ואע"פ שגדולי המפרשים נסתפקו בה כך הדברים נראין:

כבר ידעת שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ואע"פ שקדרה שאינה בת יומא אינה פוגמת אלא מעט מ"מ נראה דוקא בשפגמו מן הסתם פגם כללי לרוב בני אדם אבל כל שפוגמו לזה ומשביח לזה אין זה נקרא פגם כמו שכתבנו למעלה דאיכא דניחא ליה בחלא וכו' שמא תאמר והיאך לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והלא במעשה מדין לא נצטוו בהגעלה עד שבאו לפני משה ואחר הזאתם שלישי ושביעי אפשר שכל אותם שבעה בשלו בהם אותם נשים שהלכו עמהם שמאחר שהזאתם לא היתה אלא לטהרם מטומאת מת עלתה להם הזאה אע"פ שנשתמשו בהם ומתוך כך צוה להגעילם וכן שמא תאמר וכיון שנותן טעם לפגם לא נאסר מן התורה למה הצריכה לשבר כלי חרש שהרי כל מה שהותר מן התורה לכתחלה הותר אפשר שמעלה עשתה בקדשים או שמא כל נותר מתוך פגמו אסרתו:

יש שואלין והלא התר נותן טעם לפגם למדנוה בשמועה זו מנבלה וממה שכתוב לא תאכלו כל נבלה וכו' ודרשו על זה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה וכשאינו ראויה לגר והוא כשהסריחה כבר היא פוגמת עד שאדם קץ באכילתה והיה לנו לומר כן בכל התר שבטעם לפגם פי' חכמי ההר שלא נדון כן אלא בהתר גוף האסור בעצמו בעין אבל אסור תערבתו ומצד נתינת טעם כל שפוגם מעט מותר שהרי מצד טעם אתה בא לאסרו וכל שהוא פוגם אין כאן טעם אדרבה מחסר את הטעם שהיה לשם:

פי' חכמי האחרונים שלא הקלנו בזו אלא כשהאיסור מועט כנגד ההתר אבל אם היה האסור מחצה על מחצה ואין צריך לומר אם היה יתר אין טעם לפגם נכר בו אלא בפגימה גמורה והוא שלא יהא ראוי לשום אדם כדין נבלה לגר ואע"פ שאין ראיה לדבר הדברים נראין שהרי כל כיוצא בזה כגופו של איסור הוא ויש לפקפק באסורו אף בכזית בכדי אכילת פרס:

נותן טעם לפגם שהתרנו צריך שתדע שאף אם היה אסור זה מושבח כל כך עד שהיה ראוי מצד עצמו להשביח התבשיל אלא שארעה סבה לתבשיל זה שמצד אותה סבה נעשה אסור זה פוגם מותר אע"פ שהיה ראוי להשביח מ"מ הרי פגם כיצד הרי שנפל בשר אסור שמן ומליח בקדרה של תבשיל והיה ראוי להשביח את התבשיל אלא שהיתה קדרה יתרה מלח ונתוסף מלחה על ידי בשר זה ופגמה מחמת רוב מלחה הכל מותר וכן כל כיוצא בזה אע"פ שאם לא היתה יתרה מלח כל כך היה משביחה ואע"פ שפגם זה כבר היה שם מתחלה אלא שנתרבה על ידי האיסור: