מאירי על עבודה זרה קלב

ריח של יין נסך נחלקו בו אביי ורבא שלדעת אביי אסור ואע"פ שהוא בעצמו אמר במסכת פסח ראשון כ"ה ב' ריחא לאו מילתא היא פירושו לדעת חכמי האחרונים בשאינו מכוין להריח או לבלוע את הריח אבל כל שמכוין להריח או שפותח פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ומ"מ לדעת רבא אע"פ שטעם יין נסך נאסר ריחו אינו נאסר שאין הריח כלום ואע"פ שבהרבה דברים אסרנו בריח בפרק ראשון בענין ורד והדס וכן שרבא בעצמו שהוא בעל שמועה זו אסרה במסכת פסח ראשון בפרק כל שעה דוקא בדברים שעיקר ענינם להריח אבל כל שיש לו עיקר אצל אכילה ושתיה אין ריחו כלום ולא סוף דבר ריח דרך האף אלא אף בפותח את פיו כנגד קלוחו של ריח כדרך בקיאים שמבחינין בזו ענין היין כאלו טעמוהו והוא הנקרא כאן בת תיהא שטעם היין מורגש לבקיאים בדרך זה יותר מבריח האף מותר וכן אם עשה כן גוי בשל ישראל אע"פ שנמשך ריח היין בפיו אין שם בית מיחוש וגאוני הראשונים פי' בבת תיהא שהוא קנה של זכוכית ארוך ובאמצעיתו דד אחד וכשבאין לבדוק היין נותנין ראשו אחד בתוך יין החבית וראשו אחד בפיו של בודק ושואף ברוחו והיין עולה בקנה וכשמגיע לאותו דד מקלח משם ואינו מגיע לפיו של שואף ואמר דגוי בדישראל מותר כל שהישראל אוחז את הקנה שאין שאיפתו ממגעו או כחו ואע"פ שהוא מריק את היין מכחו הואיל ולא באבר מאבריו הוא מריק אלא ברוחו אין זה אלא צרורות בעלמא כסוס שצנף וחמור שנער ואין זה אוסר ואע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם לענין פירוש מיהא אין נראה כן שזו אין בה צורך אלא למי שבודק בטעם ועכשו אין אנו עסוקים אלא בבא לבדוק בריח לבד ואין צורך בה להרקת היין ומתוך כך נראה כפירוש ראשון אלא שי"מ שמתוך צרות הקנה אינו נבדק יפה בריח האף ועושין זה כדי שיצא היין דרך הקלוח ויריח שם בנחיריו:

תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון וכבר ביארנו שאין הריח כלום ואע"פ שהוסק בעצי אסור הרי אין לתרומה איסור הנאה וכן לא נאמר יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומתוך כך יראה לי שאף באבוקה כנגדו כן:

הרודה פת חמה מן התנור ובעוד שהיא חמה נתנה על פי חבית יין של תרומה אף בחבית פתוחה אם היתה פת חטים מותרת שאין הריח הנקלט כלום אבל בפת שעורים אסורה מפני שהשעורים שואבות ומושכות טעם ויש מי שאומר שבפת חמה וחבית פתוחה אף בפת חטים אסורה וראייתם ממה שאמרו עליה בגמרא פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והם סוברים שאף רבא מודה בה ולא פסקו להתר אלא בחבית פתוחה ופת צוננת או בפת חמה וחבית מגופה ואין הדברים נראין כן שהרי תנור שהסיקו בכמון של תרומה כפת חמה וחבית פתוחה והתרנוה לדעת רבא שהלכה כמותו:

יראה לי שאם היתה חבית של יין רותחת ונתנו עליה אפילו פת חטים ואפילו צוננת שהיא אסורה שהרתיחה מעלה ממשות יין והפת שואבת ומ"מ אם היה ההפך שהיין של חולין והפת של תרומה היין מותר שהרתיחה מעלה ואינה מורדת מעתה תבשיל של בשר רותח שכסוהו בכלי של גבנה יראה לאסור את הכלי שכסוהו בו ולהתיר את התבשיל והכלי שנתבשל בו בשהייה מועטת וכן כל כיוצא בזה:

ענין זה של פת חמה וחבית פתוחה ומה שחלקו בפסק שבו ענין אחר תלוי בו והוא נזכר בפסח שני והוא שבשר הכשר שצלאו בתוך התנור עם בשר אסור ולא נגעו זה בזה אם שניהם כחושים הרי הוא כפת צוננת וחבית מגופה ואין בו שום איסור היה אחד מהם כחוש ואחד שמן בין שהמותר כחוש ומתפטם מריח השמן בין שהמותר שמן והאסור מתפטם הימנו וחוזר הוא ומקבל מריחו הרבה פוסקים אסרו אף בדיעבד מפני שהוא כפת חמה וחבית פתוחה והם סוברים שאף רבא מודה בה כמו שבארנו ויש מתירין אף לכתחלה שהם סוברים שחלוק היה רבא להתיר אף בפת חמה וחבית פתוחה והלכה כמותו ואף תלמוד המערב מעיד על לוי שהוא המתיר בזו במסכת פסח שני שאף לכתחלה אמרה ועיקר הדברים לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד מ"מ פת שאפאה עם הצלי ודג שצלאו עם בשר אסור לאכלם בכותח של חלב כמו שהתבאר במסכת פסח שני ואף לדעת המתיר לכתחלה בשאר הדברים וטעם איסורם י"מ אותו מתוך חומר בשר בחלב ויש אומרים מתוך שאפשר לאכלו בלא חלב ואין שם פסידא והוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דבר שיש לו מתירין לגמרי שהרי חומר זה אינו אלא במינו כמו שבארנו במקומו אלא כעין דבר שיש לו מתירין מ"מ אף לאוסר בדיעבד ואף לאכול פת שנאפה עם הצלי בגבנה אם היה תנור רחב או שנתבשלו בקדרות זו לעצמו וזו לעצמו ואין הבשר או הגבנה יוצאים חוץ לחרסים או על דרך זה במרחשת אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים או כל שיש לו מגין בפני הריח כגון דפנות של עיסה והדומים לזה או כל שיש לו מחיצה בנתים מותר:

יש שואלים לדעת האוסרים בדיעבד והלא בגוף האיסור מין במינו בטל ברוב ולמה הוא נאסר בריח ומתרצים שהריח מתוך בשומו נותן טעם אלו היה בשאינו מינו ואין אחר הטעם כלום וכבר כתבנו מענין זה במסכת חולין: