מאירי על עבודה זרה קטז

יין כשר שמזגו גוי שורת הדין להתירו אף בשתיה ואע"פ שלא מזג דרך קטף והשלכה אלא דרך הרקה אע"פ שהקלוח נמשך ומתחבר מיד גוי לתוך היין ואפילו היו המים יוצאים מידו ליין ואין זה כמגע על ידי דבר אחר שלא נקראת נגיעה על ידי דבר אחר נגיעה בדבר לח אלא בדבר היבש כגון קנה וכיוצא בו שבשעה שנוגע ראשו אחד ביין יכול הוא לנדנד את היין בכח ראשו האחר שבידו ודין נצוק אין כאן ואפילו לאוסר את הנצוק משום מגע שנחשוב הנוגע בקלוח כנוגע ביין שלא נאמר כן אלא במין אחד ר"ל יין ויין שנעשה הכל אחד וכל שכן לדעת האומר בנצוק שאיסורו משום ערוב שאין איסור ליין זה אף כשתחשוב מים שביד הגוי כמעורבות עמו אלא אסרו לעשות כן שלא ירגיל להשקותו ויבאו לידי קרוב יותר מדאי ואם עבר ומזג גדולי המחברים מתירין בשתיה מדמיון הולכת ענבים לגת שמותר בדיעבד הואיל ואין הטעם אלא משום לך לך ואין דבריהם נראים שהרי יין שמזגו גוי שאלו בגמרא שמשמעו בדיעבד והשיבו לו אסור והילכך עבר ומזג אסור מ"מ יש לנו עליה שני דינין להקל האחד לדברי הכל שאין הדברים אמורים אלא בשמזגו בכונת מזיגה וכונת יין אבל אם מזג שלא בכונת מזיגה והוא שלא היה סבור שיהא יין באותה חבית שהוא שופך המים לתוכה או שהיה יודע שיש שם יין אבל לא כיון לשפוך לשם מותר בשתיה שהרי אף ביין כחו שלא בכונה מותר בשתיה השני לגדולי הצרפתים שלא נאמרו הדברים אלא במזיגה המכשרת לשתות ושאדם עשוי למזוג כן לשתות הא אם שפך מים לתוך חבית גדולה שאין דרך למזגה אין כאן קרוב הדעת ומותר בשתיה וחכמי האחרונים הביאו סעד לסברא זו ממה שאמרו בתלמוד המערב יין שמזגו גוי בחמין אסור בצונן מותר ודבר זה מפני שבזמנם היתה מזיגתם בחמין והיו קורין למזיגת צונן מזיגה שאינה ראויה ואע"פ שאין נסעדים בו להכשיר מזיגת צונן שהרי עיקר מזיגה אצלנו בצונן הוא מ"מ למדין הימנו למזיגה מועטת בחבית גדולה הא אם מזג בכלי הראוי למזוג בו כגון כוס ואשישה והדומים לו אסור ואם מזג מעט עד שלא הוכשר לשתיה לרוב בני אדם יש מקילין ויש מחמירין מפני שיש כאן קרוב הדעת שהרי כך הענין מצוי תמיד שאדם טועה בכך ומוסיף או גורע מעתה אם שפך לתוכו דבש הצלול או חלב או כל משקה שאינו ראוי למזיגה מותר אף בשתיה וחכמי צרפת התירו אף בסחט אשכול של ענבים לתוכו:

יראה מסוגיא זו שבכאן שמעשר פירות אינו נוהג בחוצה לארץ וכן יראה מסוגית מסכת חולין ו' ב' בסוגיא האמורה שם על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן ובמסכת ברכות ל"ו א' פרק כיצד מברכין בענין קפריסין יראה שאף בחוצה לארץ מעשרין פירות מדברי סופרים ואפילו בפירות שאינו משבעת המינין ומתוך כך פי' חכמי התוספות שלא נאמר בכאן ובסוגיאות הדומות לזו שאין חיוב מעשר בחוצה לארץ אלא בשל דמאי אבל בשל טבל גמור מעשר נוהג אף בחוצה לארץ:

מעשר פירות בארץ ישראל עצמה יראה מסוגיא הנזכרת בפרק כיצד מברכין שהוא מדברי סופרים וכן יראה במסכת יום טוב ג' ב' בסוגיא ליטרא קציעות אף בפירות של שבעת המינין וכן הדבר שגור בפינו תמיד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובתלמוד המערב הביאוה מן המקרא וכל תבואת זרעך וכל לרבות שאר פירות ואם תפרשה על מעשר שני כלך למה שאמרו בספרי ונתת לכהן מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהרי אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים בתרומות ומעשרות אף כל וכו' ומתוך כך תרצו גדולי המפרשים שהמקראות אסמכתא בעלמא הם אלא שראינו לגדולי המחברים שהביאו לשון ספרי וכללום במצות עשה והוא תמה:

מים של רבים אינם נאסרים ומ"מ יש צדדים באסורם וכבר כתבנוה בפרק כל הצלמים: