מעיל צדקה פח

פירושינו שכתבנ' הוא עול' יותר' הגון קושי' המקשה ממה דמצינן לאוקמי לפי פי' תוס'. דלדידהו קשה כיון דבפרק האשה לא מסיק כן במסקנא דיהי' נאמן בדבר דאתחזיק איסורא ואין בידו ומהי תיתי שנחוש לזה עד דנימא דחש לי' המקשה כאן ועוד מאין לו לומר כן ומהיכן למדו: אבל לדברינו שיש לפרש מתניתין בהבאת הבעל עצמו ניחא טפי והנ"ל לדעת כולם כי מאי שאנו מאמינן באיסורא אינו מלימוד הקרא כ"א מצד הסברא שהרי אנו רואים כל התורה האמין לכל אדם לאכול עם חבירו דאל"כ יהא האדם יושב עם ב"ב בעת בשולם ומעבדם תמיד ופסק' להו ג"ח ויהי' תמיד ביתו עמו והוה דבר שא"א וכן פירש ר"י ביבמות בהדי' שמצד הסבר' להאמין בכך אבל מני' דספרה לה א"א ללמוד דלמא אתחזק איסורא שאני בשחיט' וטבל וע"כ צ"ל מצד הסבר' והא דאיצטריך וספרה לה אחרי שנאמר דנאמנות האיסורין הי' מצד הסברא כמ"ש וי"ל ב' תירוצים על זה הא דש"ה שאין בידה והב' הו' תירץ תוס' דה"א שהו' דבר שבערוה: ועפ"ז נכון בידינו לפרש המקשה גם על הבעל . המביא גט משום דבמקום דאתחזיק איסור' מנ"ל להאמינו ועיקר סמך קושייתו משום דהוי נמי דבר' שבערוה ואין לילף מהאמנת כל האיסורין כגון טבל אע"ג דגם שם אתחזק איסורא ואי מהאמנת דנידה וספרה לה יש לומר דנדה לא מקרי דבר שבערוה אלא מידי דאישות וכ"ת נידה דכתב רחמנא ל"ל י"ל כתירוצ' קמא ואין לומר דטפי קיל דבר שלא אתחזק אע"ג שאין בידו מדאתחזיק אפי' שהו' בידו וע"כ צ"ל דנידה איצטריך משום דה"ל דבר שבערוה מ"מ קשה לי' א"כ גם מנידה ליכא למילף דש"ה שלא אתחזיק איסורא אבל כאן דאיתני דאתחזיק ודבר שבערוה מנ"ל ואם תאמר דהסברא להיפך הו' דקיל טפי דבר שבידו ואתחזיק מדבר שאינו בידו א"כ מנ"ל לומר דנידה הוי דבר שבערוה דלהכי איצטריך קרא וספרה לה לעצמה משום שאין בידה דו"ק: ובזה אתי שפיר לשון הגמרא דכתב' ה"ל דבר שבערוה ולא קאמר וה"ל בוי"ו משום דעיקרו מזה לבד: מכל אלה מוכח להדי' דס"ל להתו' דגם נידה מקרי' דבר שבערוה אלא שהאמינתה התורה לספור לעצמה ואף דלשנא של התוס' משמע דהוי ס"ד דהוי דבר שבערוה אבל אין האמת כן י"ל דכוונת דס"ד דהוי דבר שבערוה וצריך שנים קמ"ל דנאמן באחד ודוקא בדבר שאינה בחזקת איסור. מיהו חזקת איסור ודבר שבערוה מנ"ל כגון בזאת שהי' רואה ומראה דמי' לפנינו ונאמן ע"פ רופא ומיהו לפירושו בדעת המקשה לא משמע שהי' פשוט למקשה דה"ל דבר שבערוה אלא הי' מסופק בזה אבל פשיטת תו' משמע דפשוט להם דהוי ס"ד דה"ל דב' שבערו' דבעי שנים ואפש' מיהו דדברי הרופאים ה"ל כמו גלוי מלתא בעלמא ואינו דומה לעדות דבר שבערוה דבעי שנים והדבר צריך עיון: איברא בעיקר האמנת דברי הרופאים לא מלאני לבי להקל למעשה וכ"כ הרב בתשובת עבודת הגרשוני גם הר"ן לא רצה להתירה על סמך שאותו חצץ אדום דרך להוליד בכליות אלא שאר היתרי' ובדיקו' כמ"ש ע"ש ואף שהי' לה כאב הדבר מורגש שהאמת אתה עכ"ז צידד אחד אל אחד להתירה ומכ"ש בזמנינו לכן קשה לסמוך על הרופאים אפי' ישראלי': ופתח פתוח לדברינו מצאנו בסי' קפ"ז שמסופקים לסמוך על דבריהם אפילו לאסור אשה איסור עולמות ואפי' מילתא דעבידא לגלויי שמתיירא לשקר: ועוד אגי' לך בשריות' דהך איתת' כי מה שכתבנו בענין השבר שאינו מן המכו' המוציא' דם היינו אם הוא שבר כמ"ש מעניין שנקרע הפריס' אבל נמצא לפעמים מתקלקל רחם האשה ע"י העתקת הוולד ע"י מילדת שאינה בקיאה ומתנתקי' קשרי' ויוצא' האם חוצה או תולה למט' ממקו' רבית' וז"ל ספר החיי' ספר י"א חקירה ב' שאלה ז' לפעמים נתקי' קשרי' של בית הרחם או מתרככי' ויוצאי' לחוץ מקצתה או כולה תלוי' ועומדת וסיבותי' רבו' וחולי זה ניכר לעין ונראה שם עובי' כביצה עם כאב וכובד בערוו' וצער בהליכה עכ"ל: וכעת ראיתי תשובה חדשה הובא' לפני מהרב החסיד ר"ש אבוהב מווינצייא ז"ל סי' ק"ע ז"ל לפי הצעת המעש' לא נמצאת מכה באם עצמה לתלות בה ולא דמי' לדין נעקר המקור המובא בגמרא ופוסקים ואיני רואה מן הדין להתירה לבעלה מפני שהדברי' נראי' כפי דרכי הטבע שהדם בא מן מקרה הרפיון ההוא שמתפשט בגידין וחולשת כח המחזיק ככתוב בספרי הרופאים ולא יגרע מפני זה איסור דם נדות שהרי מן המקור הוא בא ומעיין אחד הוא והתורה טמאתו דה"ל כמו קפצה או עשאת צרכי' בחוזק או כההי' דבעתות' מרפיי' ושינוי מראה דם אינו סימנא להתירה כי וודאי דם הבא מן חימו' או אונס או חולי אחר משונה משאר