מעיל צדקה פה

פסק באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת' תלינן להקל אפי' באין לה מכה דאורח בזמנו בא חזקה כ"כ לטהרה ולומר הדם בא מן הצדדים כן פירש הש"ך בסי' קפ"ז: ועפ"ז הכריעו באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסת' אפי' אינה יודעת שמכתה מוציא' דם טהורה והנה הבין הש"ך דעת המרדכי לטהר לבעלה בלי ז' נקיים וטבילה שהרי כתב דאין לסמוך על המרדכי לטהרה בלי טבילה לבעלה וכן משמע ממה דכת' שהמרדכי שכת' תולה במכת' הוא בבא אחריתי: וקשה היאך עלה כן בדעתם שיהי' המרדכי נגד שיטת הש"ס ריש נידה כל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה דמסיק רבנן פליגי עלי' דר' דוסא באשה שיש לה ווסת ושלא בשעת ווסת' וע"כ לא פליגי אלא דאינה מטמא למפרע אבל טמאה מהשתא ואפי' כתמא טמא שבין ימי ווסת' ולית דין צריך בשש דבר המפורש הוא: ולדעתי לא כיוון המרדכי אלא ביש לה מכה ואינה יודעת שמוציאו דם (וכ"כ הב"ח) והיה לו הוכחה לפרש כן מדסיים בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא (ולפי פירושו צריכה לידע שמוציא' דם) ולא אמר כן ברישא גבי ואם יש לה מכה תולה במכתה ה"ל ג"כ לומר שממנ' הדם יוצא תולה במכת' א"ו דברישא ביש לה ווסת מוקי לי' ומחובר למעלה ממנ' אאם יש לה ווסת וגירסתו הי' כגירסת רוב הפוסקים שהי' גירסת' להיפך אם יש לה ווסת כו' בתחילה ואח"כ אם יש לה מכה והש"ך כתב שהוכיח בס' ואנו אין לנו אלא מה שראו עינינו: ובלי ספק שאם היתה כוונתו כדעת הש"ך לטהר בין ימי הוסת בלי מכה כלל לא כתבו כ"א לאשה הרואה מחמת תשמיש אבל לא להקל לטהרה לבעלה בלי טבילה כלל והטעם לזה דטפי יש להקל לרואה מחמת תשמיש שהרי אנו רואי' בה חולשת הצדדים שאינה סובל בעילת בעלה אבל נשי דעלמא הרואי' בין דם לדם אין תולין בשום דבר ואחרי שהוכחתי שגם המרדכי אינו מקיל כ"א ביש לה לתלות במכה וכ"כ הר"מ מרוטנבורג סי' תרכ"ה או כמ"ש לעיל א"כ בטלה לה הכרעת רמ"א ומהר"אי להקל כיון שכולם נגד הרשב"א רש"י והרמב"ם והרא"ש. והטור בפי' ובעי כולם שתדעו שמכתה מוציא' דם והש"ך כתב שדעתו ג"כ דבעינן שתדעי כן (ואם כי אין לומר' שכוונתו היה שא"צ לידע שזה הדם מן המכה דלישנא דתולין לא משמע בעניין אחר) ומכ"ש בנ"ד שרוב השבירות צריכין בדיקה אם מוציאין דם כלל וא"כ אין להתירה כל שלא ידעת שמכת' מוצי' דם אפי' ליש לה וסת ושלא בשעת בשעת וסת': ומכ"ש לפי מאי שבא בשאלת אין לה ווסת דאז אין להקל כלל לתלות במכה שאין יודע' שמוציא' דם: והנה מדברי הרמב"ם נראה נמי שלא להקל בתלי' המכה כ"א לאשה הרוא' מחמת תשמיש שלא לאסרה עליו שכתב בפ"ד ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה הדם ותהי' מותרת לבעלה הנה הוסיף לפרש אלישנא דבריית' ותהי' מותרת לבעלה ולא קאמר וטהורה לבעלה: ובפרק י"א דין י"ג לעניין תליי' המכה לטהר' לגמרי הפליג להחמיר שהרי כתב ואם היתה בה מכה והי' הדם שותת ממנה כו' דקדק לכתוב שהיה הדם שותת ממנה מ' דבעי שיודעת עתה הדם שותת ממנה דאל"כ לא הי' צריך לכתוב וא"ת מקמ"ל י"ל דהא שמא דם נדה מעורב בו קמ"ל: ואין להקל על שבא לה בסוף צורות משונ' שהרי לא רצו חכמים לסמוך על הרופאי' עם ראיי' הצורו' קליפ' ושערו' כל שאלו נמוחו. ומכ"ש בזה שאנחנו יודעים ששינוי הזה מ' עיכוב הדם ברחם מ' השבירה שסותם הילוכו ויציאתו אבל גוף המכה אינה מוציאה דם ודרך השבר בכך שאינה מוציא דם כל שאינו בדוק לנו שמוציא דם ובלא"ה אנו אומרים שע"י העיכוב שהוא מתעכב בבית החיצון ונשתהה לבוא חום הטבע מהפכו וע"כ יהי' שינויי' אלו לבסוף כל מאי שמתאחר לצאת וגם הראיי' שאין זה אלא מדם ווסתה שהרי אין זה בין וסת לוסת אלא בסוף ימי וסת' ומה לה למכה שתוציא דם דווקא בעת ווסת': ואין להקל ולומר שלא יצאת' האשה הזאת מכלל דשאר כל הנשים שנגמר וכלתה להן דמיהם בה' או ששה ימי' והשאר נשתהה מכח מכתה בבית החיצון שלה ונימא כיון שכבר יצא הדם לבית החיצון ה"ה כאלו יצא לחוץ ז"א חדא מאן לימא לן שלא נשתהה במקורה ע"י מכת' והעיכוב הוא במקור דמי' ועוד מאן