מעיל צדקה עב

לא הוי כתבי: ואולם אחרי חפשי הפוסקים בחיפוש מצאתי ראיתי כי בעינן כתב אותיות ממש כי הראשונה בלשון המקרא כתובת קעקע משמע כתב ממש כי לשון כתיבה אינה כ"א כתב הסכמיי. והרמב"ם בהלכות סנהדרין במנייני הלאווין שלוקין עליהם שמניינם ז"ר העתיק וז"ל הכותב כתובת קעקע מדכפל לקראו כתב ש"מ דבעינן אותיות ממש וז"ל מ"ש בה' ע"א כתיבת קעקע היינו שישרט על בשרו כו' ע"כ צ"ל שישרט צורות אותיות ממש והא דכתב שישרט להורות דבעינן שיהי' הכתב שרוט וחקוק בבשרו דווקא וגם בסמ"ק מצו' ע"ב פירש בהדי' שישרוט כעין אותיות: ובספרי בפ"ו תני כתובת קעקע יכול אפי' כתב ולא קעקע יהא חייב ת"ל קעקע אי קעקע יכול קעקע ולא כתב יהא חייב ת"ל וכתובת הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו וכוחל כו' וכתב על זה הבעל ק"א אי קעקע כו' כלומר אם אמ' קעקע לחוד הייתי אומ' דעל הקעקוע לחוד מבלי שיהי' בו צורת אותיות יהא חייב לזה אומר כתוב' שירצה כתיבה ובחפירה כו'. עד שיכתוב כו' אותיות ויקעקע אותם במה שהוא רושם הנראה מפירושו שמפרש לשון קעקע הו' על מילואו דיו או דבר הרושם וע"כ צ"ל שמלת כתובת מתפרש מלשון כתיבת אותיות כי לכן נקרא כתב. אבל מלשון רש"י בגמרא משמע כי מלת קעקע מתפרש על החקיק' שכתב על כתיבת קעקע בתחילה כותב על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או סכין הרי מפרש קעקע מלשון חקיק' ולפירושו נוכל לומר כתובת בלי אותיות אלא להורות שיהי' מילואו בדבר הרושם כעין כתיבה ומ"ל לפרש כתיבת אותיות כי נוכל לפרשו בכך בלי נוקמי לפרש שיהא כתיבת אותיות דווקא: איברא דמשמעות לשון הספרי משמע כוות' דמלת קעקע מתפרש בטוב על הרושם שצריך למלאות בו שסיים בספרי הא כיצד עד שיכתוב ויקעקע בדיו משמע דלישנא דקעקע קאי לדיו וכוחל י ולפ"ז צ"ל במלת כתובת איצטריך להורות כתיבת צורות אותיו' כפי' הבעל ק"א ולא סגי להורות חקיק' לבד כי לזה לא איצטריך זולת כתובת וגם אינו משמעות בו וטפי מתוקמי לי' תרווייהו במלת קעקע ומיהו הר"ן מתרץ לשון הבריית' דספרי ואומר עד שיכתוב ויקעקע אעפ"י שהכתיבה הי' אחר הקעקע שהרי תחלה קורע העור וא"כ כותב מ"מ לישנא דקרא נקט דכתי' כתובת קעקע והרע"ב כתב פי' הקרא כתובת קעקע הכתיבה שבתוך החקיק' לא תתנו בכם ואליבייהו פי' הקעקוע הוא הקרע והכתיבה הוא הדיו ואפשר דלא בענין אותיו' אכן לישנא דכתובת כולל לתרווייהו ואפשר דאף אינהו מודו דבעינן צורות אותיות וגם בספר מכלול יופי מפרש מלת קעקע על החקוקה: והא דאמרי שם מכתו מוכיח עליו ויש דקפדי עלי' דמשמע אפי' בלי צורות אותיות י"ל דמדרבנן אסרי לי' והמתירין אמרו מכתו מוכיח עליו וא"נ י' הא דאסרי איירי באמת באם שתהי' צורות מכתו כעין אות קמ"ל דאפילו הכי שרי דמכתו מוכיח עליו: ואדרבה משם ראי' לאידך גיסא דאמר שם רב ביבי קפיד אפי' אריבד' דכוסילת' דלכאורה קשה שם מאי אפי' דקאמר ומ"ש ממכה אחרת וכ"ת שמכתו קטן ואינו ניכר כ"כ מהי תיתי לחלק בין קטן לגדול א"ו דמשום שאין בו צורת אות יש להקל טפי קמ"ל: ומיהו לעניין כמה אותיות בעינן סגי לי' באחד דדווקא לעניין שבת בעינן מלאכה שהיה במשכן דווק ב' אותיות שכן כותבין על קרשי המשכון אבל וודאי שגם אות אחד מקרי כתב ובכל לשון שהוא כתב הסכמיי כנ"ל ואיסורא הוי אפי' ליתן אפר מקלה ע"ג מכתו ותו לא מידי: לב אשה אחת טבלה בלילה שהי' ליל י"ג מתחילת ווסתה וכשבאת לביתה עד לא נזדקקה לבעלה ראתה טיפת דם והתרתי' שתספור ז"נ מיד שפסקה בטהרה עד שלא תמתין ה' ימים כנהוג משום פליטת ש"ז כיון שלא שמשה ואף שאנו מחמירין בלא שמשה אטו שמשה והוא מא"ז מכל מקום דהאי חומרא אינה נזכרת בראשוני' ומכ"ש שאינו מדינא דש"ס ואינו אלא חומרת נשי דידן שהחמירו בלא שמשה ואמרתי אם בגזירתן של חכמים קיי"ל בכל דוכתא במילת' דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן מכ"ש בגזירתן דהחמירו על עצמן דנימא דלא גזרו במילתא דלא שכי' כ"ה ודווק' באשה שראתה מחמת הגיע זמנה לראות ועת ווסת' או בלי קביעות וסת' אלא שהגיע הזמן שתראה כדרכה אז החמירו על עצמן לא שמשה אטו שמשה אבל באונס כזה דמידי דלא שכיח הוא שהרי אין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דאין מדרך הנשים לראות בהן וגם לרא' בעת בואה מן הטבילה שעדיין מהומ' לביתה וזכרה ימי גלמודה הראשון שהיתה ממתנת בעיבת שמושה ה' ימים ואלו ראתה קודם טבילה לא הו'