מעיל צדקה נח

או שעוה על ספר או פנקס כו' ועוד בשעוה ה"ל למימר וסלקו ומאי לשון מחוק' בשעוה ועו' מחיקת שעוה כדי לכתוב במקומו לא הי' במשכן שנחייב על מחיקתו חטאת א"ו דהאי מחיק' שעוה שבתוספ' מיירי כמו שפירש"י במשנה על ב' דפי הפנקס שהי' להם לוחו' ממורחו בשעוה שכתבו עליהם ולאחר שכולו כתוב החליקו השעוה שע"ג הלוח וחזרו לכתוב וחיובו משום ממרח שהוא תולדה דממחק ולא משום מוחק כדי לכתוב ב' אותיות ומ"מ בעינן כשיעור ב' אותיות כדי לחייבו חטאת דכל חייבי שבת בעינן מלאכה ראוי' (ואפשר נמי לומר שחייבו משום מוחק ע"מ לכתוב במקומו הו' וכה"ג הי' במשכן בסימני' שע"ג הקרשים אם טעו) אבל משום סילוק מציאת הכתב מתחתיו לא ואין הלשון סובל זה הפ' בבריית' וגם לא ידעתי לחייבו בכזה מכמה טעמים חדא דלא הוי כמו כן במשכן ועוד גם ע"ג ראוי לכתוב בדיו ואינו כ"א מסלק טבלא מע"ג טבל' שהי' מונח עליו הדק היט' או פנק' קשור וכרוך כרך חזק או מלקט ברהיטני אין לחייבו משום מגלה מקום לכתוב ב' אותיות אם התירו לו ע"ז אלא משום מלאכתו שעושה והיינו הך דסילק שעוה ממש א"ו פירושו כנ"ל ולכן כתב ע"ג פנקס כי שם דרכו בכך לכתוב עליו ומכ"ש אם כבר כתו' תחתיו שיהא גלויו ככותב כדעת הב"ח דלא הוי כלל במשכן ואין לו שייכ' למלאכ' כתיב' ואינו כ"א מגלה כתב חתום וכן בס"ת אלא מעת' אם דפין קשורי' בקשר של קיימ' בשב' תהי' פסול' לקרו' בה ורוב ס"ת שלנו מלאים נטיפ' שעוה ומיהו לקרו' במקו' השעו' אסו' משום דברי' שבכתב אי אתה רשאי, לאומר' ע"פ כיון דלדעת הב"ח אסור לסלקו ואפשר שיש להוציא אחרת אם אירע כזה וצ"ע: ולפמ"ש אני שמותר לסלקו פשיט' שיש להקל ואפשר שרשאי' לפספסו בקלף עד שיסתלק מע"ג הכתב ובנייר יש להחמיר שמן הנייר מסתלק הכתב עם השעוה וה"ל מוחק ממש שאסור: כו נשאלתי וז"ל השאלה: אל אצילי ישראל גדולי' חקרי לב החרש והמסגר המה העומדים על הדין ועל האמת להורות בני ישראל דרך ילכו בה יעמדנו ע"ד אשר נתחברו יחדיו שלשה חברים דבוקי' והסיעו לבן לנסוע לא"י המה ונשיהם ובניהם הקטנים עם הגדולים בני שנים ושלש שנים וסמוך לו מלפניו והנה רוב השומעים מנסיעה זו מרננים אחריהם באמרם שלא נשמע מעולם שיסע אדם דרך רחוק ורב כזה אל עמים אשר לא ידע שפת לשונם ודרך ימים וסכנו' עם בנים קטנים ואם אדם רשאי לחבול בעצמו מי נתן לו רשות לחייב בניו הקטנים ואם כח אבני' כוחו לסבול צער טלטול טורח הדרך אולי אין כח בילדים הקטנים לסובלו וביותר שינוי האויר ונענוע הספינות וב"ד עירם רוצ' לעכב ע"י הנסיעה הזאת מטעמי' אלו ומעתה האנשים אלו שלמים הם לידע אם ימנעו מנסוע הזאת מכל זה שכתבו ואם יחושו לגזירת ב"ד אם יגזרו עליהם אם לא: תשובה בתחילה נבאר אם יש מצוה בעליה זאת בזה"ז והנה מצאנו הרמב"ן מנה מצוה זאת בכלל המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ופי' הי' שקול' נגד כל המצות ופוק חזי בעל ת"ה בפסקי' שלו הפליג בה סי' פ"ח וגם בספר כל בו בספר הכוזר הפציר מאוד לנסוע שמה: איברא התוס' בכתוב' בשם ר"ח כהן כתבו שבזה"ז אין מצוה לדור בא"י כי יש מצות רבו' התלוי' בארץ שא"א לקיימן וכמה עונשין שאין יכולין להזהר בהן ולעמוד עליהם ועוד כתבו שבזמן דאיכא סכנות דרכים אין הדין לכוף לעלות ע"כ: והנה מ"ש בשם הר"ח כבר כת' הרב הרי"ט בתשוב' חלק י"ד סי' כ"ח בנעים שכלו הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו ע"ש זה הטעם בשביל המצוה ולא דסמכ' הוא כלל ובחידושיו לכתוב' הרחיב ביאור בזה דעל מה זה אין לקיים שמה המצוו' ואם כי כבד עליהם לקיימם פשיטא מי שיסבל ויצער לקיימן פשיטא כי יכפול שכרו בזה ויעויין שם כי הדין עמו וכ"כ בעל נתיב' משפט שהוא הגהת איזה תלמיד ע"ש וא"כ לא נשתנה הזמנים וכל הזמנים שוים לקיו' המצוו' מכ"ש אם הי' מצוו' פרטית אפי' בזה"ז ובכלל רמ"ח מצות עשה יחשב שאין לה ביטול עולמות חלילה שהמצוות זמנית כאשר הוכחנו בכמה מקומות דברים אלו וכל הפוסקי' מחזיקי' שכופין האשה שתעלה עמו שכתבו כל הפוסקים כפשטא דמתני' דכתוב' וגם מן האחרוני' בתשוב' מהרי"ט והרשד"ם ומהר"י בן לב א"כ הא וודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן דאחרי שאין מצווה בנסיעה זאת פשיטא שאין לכוף אשתו שתעלה עמו: ומה שחששו לסכנה שיש למנוע הא וודאי אף בזמן הבי' כל שהי' בו משום סכנה גלוי' לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המב"יט דבזמנינו מכל מלכות ווינצייא' אין סכנה וז"ל בח"ב סי' רי"ו ואפי' ממלכו' למלכות כגון מווינצייא' וכל איטליי' כשיש שלום בין המלכיו' והולכי' ובאים מזה לזה יכולים לכוף והא דכת' הרשב"ץ היינו בזמנו שהי' סכנה גדולה לבוא משם לא"י וכו' ומסיים וכתב כלל כשכל הסוחרים אינם נמנעי' יכולים לכוף עכ"ל נמצא בזמנינו שהספינות הולכות ובאות