מעיל צדקה מו

דגילוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור והכי מוכח מפרק בן סורר ומורה כו' ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר ובודאי שדברים האלו אינן כ"א לאוי דג"ע שעובר בהן על לאו דלא תקרבו לגלות ערו' הרי שפסק הר"ן כהרמב"ם וכ"כ הש"ך בסי' קנ"ז דמשמעות הר"ן כהרמב"ם וכ"כ הרא"ה בספר החינוך אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר המצוות של הרמב"ם חלק עליו ואמר שאין מלקין מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והנה הש"ך מביא ראיי' לדברי הרמב"ם מהאי עובדא דהעלה לבו טינא והנ"ל לפרש דראייתו דמוכח לי' משום שהוא דאוריית' דאין לומר דמדרבנן ומשום מגדיר מלת' אסרו לי' א"נ מאי מקשה הש"ס ולנסיבא מנסיב דהרי מ"מ תאסור עלי' עד שתספור שבעה נקיים דאימור משום חימוד ראתה ומיירי דלא מספקת לי' להמתין בכך א"ו דמקשה דה"ל להתירה בדמנסיבא לי' בלי שתספור ז"נ דמשום דמדרבנן הו' זה לא נחמור עלי' שימות וא"כ הא דניחא לי' לש"ס דא"א צ"ל דגם לדבר עמה הו' דאורייתא כנ"ל וכן משמעות הנ"י בהדי' בסוף פרק בן סורר ומורה ואני אומר אף דאינהו ס"ל כדעת הרמב"ם ואינהו כתבו כן לפי דעתו אבל מ"מ אין ראיי' והוכחה משם לזה דדלמא הא דמקשה ולנסוב לה מנסי' היינו דאז יוכל לפחו' לדבר עמה או שתעמוד לפניו ובזה יש די להרפא בלי שתבעול אבל כל שהוא איסור דרבנן נמי לא הותרו לו משום מגדיר מילתא ואיהו דקא מגרי יצה"ר אנפשי' לא רצו להתיר לו ובא"א עכ"פ ניחא דוודאי הקריבו' אסורו' לפחות ולאוי דדברי קבלה הוי ממוסרי שלמה אל תקרב אל פתח ביתה לכך יותר פשיטא לי' וה"ק בשלמא למ"ד א"א היתה כו' ולא מסתייע דלא סייעי לי' להרמב"ם משם אלא אדרבא דקשי' לי' משם דלכאורה מאי מקשה שם אלא למאן דאמר פנוי' היתה מאי כולי האי ומאי קשי' לי' דלמא היתה נידה ולא הספיק לי' ההמתנה כמ"ש וקמ"ל דאפי' באיסור נידה שהוא קל מאיסור א"א לא רצו להתיר א"ו דס"ל דשאר קריב' מותרים מן התורה ולכך מקשה שפיר מאי כולי האי שימו' ולא יספר עמה או שיראנה ערומה וכ"ת משום מגדיר מילתא גם זה אינו דמאי קא עביד שהעלה לבו טינא ואי משום שנתן עיניו עליה דלמא לנשאה בחשבו שתנשא לו כדמקשה ולנסיב לה מנסיב ופשיטא לי' להש"ס דבאיסורי דרבנן אינו מן הראוי שימות שלא יעבור כל שאינו משום מגדיר מילת' ולא שייך בזה מגדיר מילתא שמצוו' לראותה עד שלא יקדשה אבל בא"א אתי' שפיר דאסרו לו שלא יתן עיניו בא"א שהרי מתחילה באיסור בא לידו שנתן עיניו בה אבל אם נאמר שכל הקריבו' דאוריית' מאי מקשה למ"ד פנויי' היתה מאי כ"ה הא יש לומר דהיתה נידה ולא הספיק לה ההמתנה עד שתטהר וס"ל דכל אביזרא דג"ע יהרג ואל יעבור ואפשר לומר לדעת הרמב"ם דס"ל בדעת המקשה שם דאפילו איסור דאורייתא מן הדין היה להתיר לו כיון דלא עבר בזה כולי האי שנתן עיניו בה מאחר שהיתה פנויי' כנ"ל ונמצא שהיתה הטינא באונ' ואפשר דע"כ לא אסרה התורה להרפא מג"ע אלא דומי' דנערה המאורסה שהי' מחייבי מית' אי נמי סבירי ליה דסיפור עמה אפי' קריב' לא הוי עד דמשני משום פגם משפחה או משום פרוצות ועכ"פ גם לדברי הרמב"ם אין מכאן הוכח'. ומיהו כד דייקינן בי' יש לנו מזה ראיי' דכל מיני קריבו' דאורייתא דאל"כ ישאר להקשות אחרי דמשני שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות ופירש"י שתעמודנה הנשים בפני האנשים שיתנו בם עיניהם וימסרו להם לביאה מ"מ למה לא התירו לו לספר עמה וצריך לומר דגם בזה חששו שתעמודנה לפני האנשים שיתמסרו להם לדבר עמהם וא"אב דאורייתא הוה שפיר אא"א דרבנן מה כ"ה לחוש לזה במידי דרבנן והיא גופא גזירה ונגזר לו עוד גזירה כזו: ועוד ידינו נטוי' לתרץ כי לכאורה הני שינוי דשני רב פפא ורב אחא אינו כ"א למאי דלא התירו חז"ל להבעל לו ולמה לא התירו בפנוי' לדבר עמה דלכאורה מאי פגם משפחה יהי' בזה ומכ"ש משום פריצות פירש"י בהדי' להבעל לו א"כ למה לא התירו לספר עמו מאחורי הגדר והיותר נ"ל דהמקשה לא הקשה כ"א אבעילה אבל במאי דלא התירו לו לספר עמה הוא בשביל שהרפואה דסיפור לא הייתה ידוע שהרי בתחילה אמרו הרופאי' אין לו תקנה כ"א שתבעל לו אלא שלאחר שאסרו החכמים אמרו אולי ישכך חמתו ואהבתו בדיבור בעלמא אבל לא החליטו הרפואה וי"ל דלכך לא רצו להתיר לו איסור זה כיון שאין רפואתו ידוע בזה כמ"ש בש"ע סי' קנ"ה בי"ד וא"כ המקשה לא הקשה כ"א מביאת פנויי' עצמו למה לא התירו לו דלא מצינו איסור התרפאות בג"ע אלא בנערה המאורס' שהוא במית' ותירץ משום פגם משפחה א"נ משום פרוצות דבנו' ישראל אבל בוודאי על מאי שלא רצו להתיר לו לדבר עמה אינו מספיק תירוצם דפגם משפח' או דפרוצות וע"כ צ"ל כתירץ הנ"ל וכיון שכן הא וודאי הוא דאוריית' דאם הקריבו' דרבנן למה לא התירו לו לדבר