מעיל צדקה מה

גואלו הדר תחת אותו השררה וירצה לפדות הבית בעד מחיר הכסף שנתן היהודי הרשות בידו ויש בזה תנאי' באם בתוך זמן שהבית ת"י החזיק היהודי יסוד הבית אזי מאז יועמד לו ולזרעו ושוב אין לו פדיון וכדומה לו ונסתפקת אם יש לבית כזה בעוד שיש לו פדיון דין קרקע לעניין ירושת הבנים נגד שטר חצי זכר של הבנות שהנהוג לכתוב בתוכן חוץ מספרים וקרקעות: תשובה נ"ל דאין ספק כי בתים אלו נדוני' ואלו היה ספק בדבר הייתי פוסק לזכות הבנות בהן ע"פ הנהוג שכותבים שטרי ח"ז על חיוב סך ידוע ומשעבד עצמו על מאי שלא לוה כדאיתא בסי' מ' ולפיכך נקראים הבנים יד בעל השטר שבאים לפטור עצמם בזה התנאי שכתוב שם חוץ קרקעות וידם. על התחתונה וע' בש"ך סי' מ"ב ס"ק י"ז י"ח ובתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ח ולא רציתי להאריך בביאור הדין הזה כי האמת הוא שבנדון דידן הבתים נדוני' בכל דיניה' כקרקעות מכמה טעמים האחד כיון שאין התנאי להחזיר דווקא לאותו שנלקח ממנו ועוד באם ימצאו שנים שרוצים בפדיון הזה וכל אחד מוסיף ערך פדיונו התוספות הזה להיהודי וכן יש תנאים כאלו שמקימי' הקרקע לחלוטין בידו ובעודה תחתיו הרשות בידו לבנותה כאוות נפשו מבלי רשות משום אדם א"כ הוא מכר גמור ואין זה כ"א אפקעת' דמלכא והרי זה ממש כהאי שינויי' דאיתא התם בב"מ דף ק"ט התם זביני מעליא יובל אפקעת' דמלכא ואף על גב דהתם חוזר לבעליו דווקא אפ"ה כל דין קרקע עליו ונקרא אדמתך לעניין בכורים וה"ה לכל מילי וא"ת ש"ה שהיה על זמן ידוע שלו יש לומר דוודאי מסתמא גם במכר כזה יש זמן מוגבל מעת המכר או מזמן רצונו לפדותו שאינו רשאי לדחותו פתאום מביתו ואפילו בשכירו' בעלמא יש להם תיקונים בזה מכ"ש במכיר' כזאת וא"כ ממכר ליומא ודמי' לקרקע החוזר' ביובל וטפי מיני' להיות נידון כקרקע ומבלעדי כל זה הרי נהגו מכמ' שנים ואין שום פוצה ומצפצף לחלק מהם לבנות בשח"ז שלהם ומסתמא אדעת' דמנהגא כתבי ובלשון הדיוט נקרא קרקע ואפי' משכנת' בעלמא כותבי'. עליו פרוזבל כהא דתנינן תמן היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליו פרוזבול אף שאין כותבין אלא הקרקע: ודע שאין הנדון נלקח מדין משכנת' שנקרא' קרקע לעניין גביי' חוב באתרי דלא מסלקי וכן לעניין השמטת שביעית דבזה לא משום שם קרקע נגעו בו אלא דכל מאי שאין יכול להבריח מקרי קרקע לכן עבדי' לעניין גביי' כמטלטלי' אף דלכמה מילי דינייהו כקרקע אלא הנדון ניקח ממאי דלאינשי קרי להו קרקע להני בתים וידעת' דלענין מתנה ודרישת לשון השטרות הולכין אחר לשון בני אדם לכן עבדים נקראים מטלטלין בכותב לחבירו מטלטליו וה"נ שח"ז עיקרו מתנה ולמה כתב לו בלשון חוב ליפ' כחו והידוע לענין ערך שנותנין מן המזומן והקרקעו' הם כקרקע: ועיי' בתשובת רמ"א וש"י בסי' ב' ג' ומענין חזקת דשוק הנשכרים מן האומות המכחישי' בהבור' אם נקראו קרקע בתשוב' סי' מ"ו מ"ז מהרשדא "סרך" ח מהרי"ט ל' משפטי שמואל ל"א יט בבית ישראל ראיתי שערוריה איכה נהיית' כזאת שאין איש שם לבו להוכיח בשער בת רבים על התקלה וקלקלת שוטי' שקלקלו והרגלו הרגל דבר עד שנעשה טבע קיים לבלתי הרגיש ברעה אשר ימצאם באחרית הימים והוא אשר נעשה בכל יום ערוך השלחן וצפה הצפית מיום שגומרין שידוכין בין בחור ובתול' מושבים אותם יחד ומוסרי' הבתולה לזנות בית אביה בחיבוקים ונשוקים ומעשה חידודי' וכל הקרואים והמסובי' מחזיקי' בידו ואני מתמיה מזה ימי' מדוע מחשים הגבורי' אשר מעולם אנשי השם המוכתרים בכתר תורה ונתתי אל לבי לדרוש ולחקור אם יש מקום להניח ישראל במנהגם הגרוע הזה להיות' שוגגים ולא יחזרו מזידי' כי כמעט ידוע לכל שלא יקבלו בזה ולא ישמעו קול ענות מוכיחיהם בדבר הזה וע"כ יש לצדד ולברר אם הנאסר הזה הוא מדבריהם שבקל נוכל לומר מוטב היו כו' או אם הוא מאיסורי תורה: והנה נודע מה שכתוב הרמב"ם בפרק ך"א דה' אישות ובספר המצוות שלו סי' שנ"ג וז"ל הזהרנו מהקריב (ומהתעדן) אל אחת מכל העריו' ואפילו בלי ביאה אלא חיבוק ונישוק והדומה לו מפעולות הזרות המעמיקי' בזימה והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרי לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נידה שהוא בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות שהן בבל תקרב ובל תגלה תלמוד לומר לא תקרבו לגלות ושם אמרו ונכרתו הנפשות העושות מאי ת"ל יכול יהא חייבי' כרת על הקריבו' ת"ל העושות ולא הקריבות עכ"ל והנה כל הפוסקים הסמ"ג והטור והש"ע העתיקו פסק זה להלכה וכן פסק ה"ה שלוקין על לאו זה אם הוא דרך חיבה וקירוב דעת וכן הוא דעת הר"ן פרק אין מעמידין שכ' ובכולהו לאוי