מעיל צדקה לח

בשום צד אינו נראה אם יש להקל גם בזה כדעת הרשב"א בהפ"מ כמ"ש הרמ"א סי' מ"ח: דע שאין אני רואה שום ריעותא בזה מאלו היה בשווי אחד עובי דופנו של חוץ עם עובי של צד פנים אחרי שטבע הקורקבן עם כח הדוחה הניתן לו כמ"ש המחקרים אשר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר ובזה נדחה המאכל שבתוכו לחוץ אין זה מן הנמנע לדחותו מעט מעט אפי' בהיות המחט בתוך עובי הבשר אדרבה יותר קרוב שתבוא המחט מצד פנים משתבוא מצד חוץ שאין לה דחייה כ"כ לצד פנים ואם תאמר מצד קירוב לצד חוץ נתלה שבאת' מן החוץ דע כי קירוב כזה לא מהני ואין ראיי' ממה שהולכין אחר הקירוב במקו' שאין רוב כנגדה שלא על קירוב כזה כיונו ועיי' מה שכתוב תו' בב"ב בדין ניפול שכל אלו מקרי קירוב שאינו מוכח כמו קירוב העיר של הנרצח שמהני אבל קירובין אלו מה שזה קרוב מזה מעט לא מהני מידי כמו שכתוב תוס' בד"ה ואף על גב דאיכא עליי' כו' ולאו דווק' אם איכא רוב נגדו לא מהני קירוב כזה כמו שתירצו תוס' דבכעין זה רב מודה דאזלי בתר רובא אלא אפילו במחצה על מחצה נמי לא מהני קירוב מעט כזה מדתנן התם מחצה על מחצה ישראל ולא אזלינן בתר קירוב בתי' (וצ"ע בב"מ בדין כסף הנמצא בכותל) וכן מוכח ממאי דס"ד שם רב דאמר חביות של יין הנמצא נגד עיר שרובה ישראל מותר משום דס"ל דאזלינן בתר קורב' והא איכא קורב' דאינו ישראל דהאי מתא עצמה ואין לתרץ בזה ולומר דאיכא רוב ישראל נגדו הרי ג"כ איכא רוב דעלמא א"ו דהאי קורבא דמתא עצמה אינו מעלה ומוריד דוק כי ימצא ראי' ממקומות הרבה ונלאתי כעת לחפוש אחריהם ועיין בפסחים בדין בתים בדוקי וציבור חמץ לפניהם ודומי' שם ומכ"ש בדין זה דאיכא רוב נגד הקירוב כי על הרוב דרך הוושט אתי כמו שכתב הרשב"א והו' טעמו דהמחבר שפסק כוותי' אלא דחשו לדברי מהר"ם המוב' בהג"ה ש"ד להחמיר שלא במקום הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה דפסקינן כוותי' דהרשב"א קירוב זה לא מעלה ולא מוריד ואדרבה הי' נראה לכאורה לומר טפי דרך וושט אתי אם הו' עבר להלן מבפנים מאוד שאז נר' שזה זמן רב שעבר חוצה וע"כ אינו ניכר מבפני' שום ריעות' שבריבוי זמן הקרום שעלה מחמת מכה קיבל מרא' שאר הקרום אבל כשהוא בקירוב לפנים הא איכא למימר אלו בא דרך פנים לא ימלט מראות איזה רושם עדיין כיון שלא עבר כ"כ לפני' בודאי נעשה בקירוב ולהיפך הו' אם הוא קרוב לחוץ אלא דע"כז ראוי להקל ג"כ בכעין זה דאולי שהה במקום אחד זמן רב עד שהקרים עליו קרום שוה אל מראה הבשר ממש ודי בזה לע"ע ומה ששאלת עוד בעניין ג' זתים שבכבד א"א לכווין מקומן בכתב וקל להבין להרואה תכונת הכבד לדעתי אף כי גם אנכי עודנה לא ראיתי': יד על מאי שהשיג הש"ך בהלכת מילה על מאי שכתב העט"ז טעם דאין מלין העובדים עבודת כנעני' שלא לחתו' אות ברית קודש בבשרו וכן משמעות לשון הרמ"א שכתבו סתם וכן משמע מדברי רי"ו שהביא בשם הגאונים כמ"ש הב"י בס"ס רס"ו וכ' הש"ך שא"א לומר כן ממ"ש רש"י בש"ס בע"א דף ך"ו ע"ב ומדברי תוס' שם וכן משמע לשון הרמב"ם וע"ש ופסק דבשכר שרי. ואני אומר שצדקו דבריהם דוודאי כוונת הש"ס כמ"ש רש"י דאסור לרפאותן בחנם ומשום רפוא' נגעו בה והיינו מה דאיתא שם דאין מלין את העובדי' עבודת כנעני' לשם מורר' דמשמע שרואין כוונתו שמכווין לרפואה וע"כ הוצרך לומר, דאסור' משום רפואת חנם דמשמע מני' דבשכר שרי אבל כל שאין רואין כוונת טעמו לרפואה ולא משום גרי' הא וודאי אין למולו וע"כ העתיק הב"י פסק זה בשם ר"י בשם הגאונים אשר לכאורה הוא ש"ס ערוך א"ו דזהו טעמא אחרינא ואני אומר טעם מצינו לדין זה לא יהא כ"א טלית מצוייצת שאין מוכרין לעובדי' עבודת כנעניי' דחיישינן שיתלוו עמהם בדרך ואף שאין המילה נראו' בכל פעם כמו טלית מצוייץ מ"מ חששא מיה' איכא כמו שהראה יוסף לאחיו מילתו אבל במל לשם מורנ' לא חיישינן להכי בהיו' טעמו נראה לרפואה וגם כי דברי העט"ז בנויים ע"פ מאי דאית' בזוהר שחטא יוסף שהחת' אות ברית קודש במצריים ואף כי היתה כוונתו לשמים להכניס' בברית בע"כ ונענש מכ"ש למול העובד עבודת כנעני' בלי כוונת גרות דגרע מאוד ולשום מורנ' אין בו משום חתימת ברית כלל לכן צריך הש"ס למצו' טעם שאין מרפאין אותן חנם ועכ"פ אסור אף בשכר כמשמעות הרמ"א כל דליכא איבה: טו ראובן נשא אלמנת שמעון ובעודה תחת בעל' ראשון היתה נושאות ונותנות בתוך בית בעלה כדרך נשים הגבירו' וגם פה בבית בעלה שני זה והנה קרה מקרה שא"י אחד נתפס על חמס בכפו שנמצא גניבות ת"י והודה ג"כ שגנב זה ארבעים שנה כלי' בדיל ונחשת ומכר אותן