מעיל צדקה לב

לפי מאי דחשב שהו' המ"ד דסבירי ליה יולדות לט' אינה יולדות למקוטעין הו' מאן דס"ל אשה אינה יולדת כ"א לרע"א והם ט' חדשים בני למ"ד יום כמ"ש בנידה עכ"ז לא מצינו בהדי' שיפסוק פסק הלכה כוותיהו ואדרבה לישנא דאמר בש"ס אפי' למ"ד יולדות לט' אינה יולדות למקוטעין כו' משמע דלא פסקינן כוותי' כמ"ש בשם הרי"בש וגם הרשב"ץ לא מצינו דפסק דבעינן כולם שלמים. והרמ"בם דפסק שהחדשים בעינן שלמים לא מצינו דפסק שכל חדש יהי' בן שלשים יום וא"כ אין לנו ללקט חומר' כולם אהדדי במקו' שראוי להחמיר כגון לעניין ייבום ומ"כש להקל באבל ללקט קולו' שנים אהדדי אע"ג שאינם סותרין זה לזה כמו בזה שנאמר לפסוק כדעת הרמ"בם דבעינן כל חדש בשלימותו אע"ג דלדעתו אינם כ"א חדשים של לבנה מלא וחסר כמות שהם מדסתים לי' בכל המקומות האלו ולקבל חומרות הרש"בץ דס"ל דכל חדש בן שלשים אף דלא מצינו בהדי' בדבריו שגם האחרון יהי' בשלימותו כיון שלכל אחד מאתם לא עלה על דעתו להקל בכך ע"ז לא נאמר הלכה כדברי המיקל באבל אלא בדעת המפורש באחד מן הפוסקי' בהדי' אבל להרכיב הרכב' ולהקל לא אמרינן ומ"כש אחרי כי הרא"ש והטור ע"ש הרמ"בן חלוקים בהדי': ובדין המסופק בין הפוסקים לא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל כ"כ הר"א ששון בסי' בשם הרש"דאם והוא דברי תוס' בכתובות דף ד' ד"ה אבל דבר שבצנעה נוהג דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל אלא במאי דפליגי בו תנאי אבל באמוראי לא והרמ"בן בתורת הבי' כתב דלא פסקינן כדברי המיקל בעניין הקריעה שהוא דאורייתא לדעתו והוא גמרא ערוכה במ"ק דף ך"ו ע"ב וע"כ נראה בנדון הנשאל קדמנא להחמיר אחרי שכבר ידע בבירור גמור שימי עיבורה ללבנה נשלם לה ועו' לה ימי' יתרי' הרי קים להו שכלו לו חדשיו וחייבי' להתאבל והנה נכסוף נכספתי לידע ממ"כת מה שכתבו חכמי הרפואה בזה ואנכי הרואה מ"ש בספר שבילי אמונה דף ע"ה ע"א על שם גלינוס ושם מספר העיבור כדאמר שמואל בגמרא ואני חושב אותו מסכים מדעתו עם חכמי הש"ס לפי פירושו בו כמו שפירשו רש"י ואנחנו ראינו אותו לפרש בשיטות קרוב' להבין בדרך אחרת כמו, שהארכנו בתשובתינו די באר וגם המעתיק ספר הקאנון בס"ג אופן כ"א מאמר א' פרק ב' מיימס ר"ע יום לט' חדשים וע"ש שאינו מסכים לזמן יצירת הולד של חז"ל במ' יום לכן אין להביא ראי' מדבריו: אבל מדברי בן הש"ד בספר טבע הבעלי חיים בחלק השני פרק ל"ב יש הסכמה וראיי' לדברינו שיש לאלו שני הנכבים שמש וירח הכנת היצירה ע"ש: ואגב נציע בדין הזה שהביאו תו' בדין שהלכה כדברי המקיל באבל לא נאמר כ"א בפלוגתא דתנאי אבל לא במאי דפליגי אמוראי ומ"כש בדין פלוגתת הפוסקים קמאי ובתראי כמו שכתב הרשד"ם וכולם הציעו דבריהם משמי' דתוספ' ואנכי כעת לא מצאתי הכלל הזה כ"א בדבריהם הנ"ל ואני אומר לכאורה אף כי נראה דלא סמכי התוספ' על האי סוגי' כי יש להם קושי' וגם ממה דמסייע לי' לר"י שם ומסתמא גם כי כללו דהלכה כדברי המקיל באבל היינו במאי דלא פסקו בהדי' בש"ס נגד זה הכלל אבל במאי דנראה מן הסוגי' דפסקו נגד הכלל לא וא"כ אפשר דלא סמכי תוספ' על זה שכתבו בשם ה"ג אלא ממאי דמסייע לי' שם בש"ס כר"י כמ"ש תוספ' שם אבל בחידושי לכתובות הארכתי כי עיקר סמיכת פסקי תו' על זה הכלל שכתבו בשם ה"ג שהרי מצינו ג"כ דמקשה בש"ס מ"ק דף ך"ו ע"ב על דפסק שמואל להחמיר בקריעה ולא נאמר דלא כלל שמואל כ"א במאי דלא פירש בו הלכה בהדי' נגד הכלל א"ו דכללו בעצמו לעולם שהלכה כדברי המקיל לכך הוצרך לשנויי שם אבל לא הקריעה ותו לא מידי בזה: ו נשאלתי לפרש דברי התו' בפסחים דף ק"ך המתחיל מפטירין אחר המצה אפיקומן כו' עד היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך חשינן לשבירת ת עצם אבל חגיגה לא וקשה דהאי מ"ד דאית ליה בחגיגה משום שבירת עצם איהו דסבירי לי' גם כן דחגיגה שוה לפסח דצריך להיות בן שנה והוא בן תימא המובא בדף ע' והש"ס מבעי לשם אליבי' אם חשינן נמי לשבירת עצם ולדידי' ע"כ בעי בן שנה: והשבתי שאין התו' באים לשלול שאין החגיג' בן שנה שהרי אליבא דבן תימא דקיימינן איתקש לפסח לכל מילי אלא הצעת דבריהם כך הוא שמתחילה באים לתרץ דשני פסח ממצה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיאכל כל צרכו בתחילה דלא ליתי לידי שבירת עצם מאי דלא שייך במצה וטעמא דמנחה דבעינן שיאכל על השובע מתרצי' תו' כו' ומסיימים בתירוצם אבל מצה כו' לא הוי שלחן רבו כולי האי וע"כ צ"ל למה דחקי כ"כ לומר דלא הוי שלחן רבו כ"ה וה"מ לתרוצי דלא הוי כלל שלחן רבו והנ"ל דכל כוונתם לתרץ