מעיל צדקה כט

ומדאמר מר זוטרא מילתי' אליבי' דהנהו חכמים משמע דהלכת' כוותייהו אע"ג דעל הרוב דאתי לשון זה בש"ס משמע דלית הלכת' כוותי' דהאי מ"ד מדאמר אפי' למ"ד משמע דאנן לא סבירי ליה כוותי' וכמו שכתב הרי"בש בתשובה הנ"ל מכל מקו' כיון דלא מצינו בהדי' חולק בזה דסתים לן בבריית' משמי' דתנא קמא דרבי דבעינן חדשים שלמי' ואף דר"י ס"ל מקוטעין ורבי סתם כוותי' בנידה מ"מ יש לומר דלא סתם כוותי' כ"א במאי דס"ל שחדשי עיבור הם חדשי לבנה אבל לא במאי דפסק דאינהו חדשים מקוטעין דזה אינו מוכח מלשון המשנה דסתם רבי כ"א מלשון רבי יהודא דבריית' כמה שכתוב תוס' וממתני' לא מוכח מידי וא"כ ה"ל סתם בבריית' מדכתבו באותו ברייתא לישנא דתנא קמא בסתם עם רבי שהוא בר פלוגתיי' ואף כי אין דברינו אלו שייכי' למ"ש דהרי זה קושי' בלאו הכי אף אם נהי' דאמר מר זוטרא אפילו למאן דאמר כוונתו לדברי שמואל ישאר כן להקשות ואני כתבתי הנ"ל בזה ואולי סבירי ליה להרמב"ם היפך מזה הכלל דכ' הריב"ש. והיותר קשה במאי שפסק בזה הרמב"ם כמאן דאמר יולדות לט' אינ' יולדו' למקוטעין הו' ממה דמצינו בירושלמי דנידה שמדייק מלשון המשנה דסתם ר' מדאמר ר"י די' חדשה ולא אמר שלשים יום זאת אומרת שאשה יולדת לחדשים מקוטעין וא"כ הרי הוא מוכח מלשון המשנ' עצמה כמו שדייק הירושלמי דיולדות למקוטעין ולמה פסק הרמב"ם דאינו יולדות למקוטעין אף אם נאמר דמוכח מלשון תנא קמא דבריית' דיבמות דס"ל שאינה יולדות למקוטעין ה"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריית' ואף שכתבנו שגם לשון זה הוא מן הסתמו' כיון דלא פירש מי הוא החולק וגם רבי מצי ס"ל הכי שם באותו ברייתא נמצא שאין מי שחולק בדבר מ"מ נגד סתם דמתני' כזה דלא מצינו חולק על זאת הסברא ה"ל סתמא דמתני' עדיף ממה שנסתם כנגדו בברייתא ואפי' במחלוקת דמתני' וסתם בבריית' לא קיי"ל כסתם דבריית' כמ"ש בזבחים דף ק"ב דתני' בברייתא דמי ראה נגע מרים כוותיה דר"מ דאמר קרוב אין רואה את הנגעים ועכ"ז פסק הרמב"ם דקרוב רואה הנגעים כמחלוקת דמתני' וכחכמים דלשם וא"כ הכי נמי ה"ל להרמב"ם לפסוק כסתם מתני' וכמו שדייק ל' הירושלמי: ויש לומר דגם בירושלמי אינו מדייק לי' למקוטעין ממש אלא לחדשי הלבנה דהרי מהוכחת הירושלמי לא מוכח כ"א שאינו שלשים יום ומיהו חדש חסר מצי להיות ובזה לא נשום שום מחלוקת בין התנאים ובין סתמא דמתני' ובריית' עדיף טפי: ואם תאמר אדרבא נימא איפכא מראיית הירושלמי דסתם חדשי עיבור שלשים יום ולשון יולדת למקוטעין מקוטעין ממש ובזה אתי' הוכחת הירושלמי שפיר דמדייק מדלא תני שלשים יום דהא חדשי העיבור הם בני שלשים ומדייק מני' דחודש האחרון א"צ להיות בתשלומו שלשים אלא יולדות למקוטעין: איברא דמסוגי' הירושלמי מוכח איפכא כפירושי הראשון וז"ל שם על מתני' די' חדשה ר' יוסי בשם ר' ב"א זאת אומרת שאשה יולדות לחדשי' מקוטעין דלא כן ניתני שלשים יום ר' יוסי בר ר' בון זאת אומרת שאשה יולדת לחדשים שלמים דתנינו דיה חדשה ע"כ בירושלמי ולכאורה קשי' דיוק' דר' יוסי קמא לבתרא ובתרא לקמא והנראה דלא פליגי וע"כ לא חש הירושלמי לתרוצי דיוקייהו אהדדי ור' יוסי קמא דאמר יולדת למקוטעין פי' חדשים שאינן שלמים בני למ"ד או חדשי חמה כ"א חדשים ללבנה שהם בני כ"ט י"ב תשצ"ג ודיוקא דבתרא לומר שהם שלמים לאפוקי יו' א' מחדש שאינו במילואו אלא בעינן ע"פ קביעות ב"ד מיום ליום אלא שהם בין מלאים בין חסרי' כמות שהן והנרא' שכן הוא כי העיבור הוא ממה שנתפרנס הולד מט' דמי ווסתן של הנשים וע"פ הרוב דמי ווסתן הוה מימי החדש בין מלא בין חסר: והראי' דלא פליגי הני תרי ר' יוסי אהדדי דבירושלמי דיבמות פרק החולץ איתני לתרווייהו בשם ר' אבא וכל היכא דיש לומר דלא אמוראי דאמרי מלייהו בשם רב אחד יש לנו להשוותן אפי' בדוחק ואף אם נימא דפליגי לפחות אינו מוכח ממתני' כיון דאיכא ר' יוסי בר ר' בון דסבירי ליה דמוכח ממתני' דבעינן שלמי' כמשמעו' הברייתא דתנינן בבבלי דיבמות ומה גם מדלא תני שלשים יום משמעותם שהם חדשי הלבנה הרי מוכח כפסק הרמב"ם ולכך דחו לי' להאי ברייתא דמיניהו הוכיחו בש"ס בבלי דר"י ס"ל יולדת למקוטעין: ואחרי המבואר בדברינו נמצא פסק הרמב"ם שפסק שסתם חדשי העיבור הם חדשי הלבנה והם שלמים לאפוקי מקוטעין שיום א' בחודש יחשוב חדש מלא אבל הם חדשי הלבנה כסתימת לשון חדש שבכל הש"ס וכמ"ש בת"ה סי' רי"ו וא"ת מכל מקום קשה למה לא חש הרמב"ם ג"כ דלמא לא קלט הזרע עד יום ג' לביאתו ואפילו בבעל ופריש לבעי ט' חדשים וג' ימים יש לומר השתא דפסק