מעיל צדקה כב

אף אם נאמר שבעל לשם קידושין הרי אינה מרוצה לשם כך וכיון שהיא התנה בראשונה לטובתה על כל ביאותיו שיהיו שלא לשם קידושין גמורים כ"א בתנאו הראשון היאך נאמר שהו' כיון לשם קידושין אטו בדידי' תלי' מילתא והרי אין קידושין בע"כ דאשה ואף אם נאמר דחיישינן בכהאי גוונא בביאותיו היינו בתנאי שהוא לטובת האיש על מנת שאין בה מומין או נדרי' אבל תנאי לטובת האשה איהי לא מחלה בכך ואנן סהדי דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה ואף שהתו' בהגוזל כתבו שמן הנשואין לא קשי' להש"ס דתיפוק בלי חליצה דנשואין לא מפק' היינו מסתמא דנימא שיהי' כאלו התנת' דבזה אמרינן כיון דאין אדם עושה בעילותיו זנות ומופקר כמ"ש וכיון שהוא לטובתו ג"כ אמרינן דהוי לה להתנות ולפרש תנאה דלמא הבעל אינו מרוצה בכך ואולי ע"ד כן קדשה נפשה בכל אופן מדלא פירשה קמי נישואין וזהו קשר דברי תו' שם במאי דהוקשו אח"כ ממי שקנה ומצא אח"כ שנתקלקל דאינו יוכל לחזור אבל כל שפירשה מתחיל' בפירוש והתנת' על כל ביאותיו לא אמרינן שמא בעל אח"כ לשם קידושין גמורים כל שלא פירש כיון שהוא נגד טובת האשה על מאי שפירש' תנאה בתחילה על כל ביאותיו: ועוד נ"ל דכיון דליכא בזה חשש איסור כמ"ש וכל ימי חייו א"א שתצא ממנו להיות ניכרו' ביאות למפרע ביאות זנות גם איהו לא איכפי' לי' לבעול אח"כ לשם קידושין ללא צורך דאפי' דבר שנוי ומאוס אינו שהכל יודעים בכך וכל שיהי' לה בנים הרי בניו בני קידושין ואין צריך בדבר להאריך לענ"ד כ"א נגד המפקפקי' בדבר: ואחרי כל הבא בדברינו שאין כאן חשש ולתא דשו' איסור אם מצד התנאי ואם מצד ביאת זנות ואם מצד שיהי' חיסרון בתנאי על כל ביאה וביאה או שמא ישכח תנאו בשעת ביאה האחרת א"כ למה לא נתיר ג"כ בכיוצא בזה באילם ונאבד וכמ"ש ג"כ בספר נחלת שבעה בפשיטות להקל ומכ"ש שיש בזה משום תיקון העולם כי בלי ספק בנות ישראל ינהגו סלסול בעצמן לבלתי היות לנשים לאנשים אל אשר יבואנה לידי עיגון או זיקת האילמים אומללים האלו ומכ"ש עיגון דנאבד שאין לה שום תיקון ואומרת אשר טב להם למיתב בעיגון ויהי' בזה ביטל פו"ר בישראל אשר לא תהו ברא' וכמה מכשולן אשר מועדו' בזה וטוב להניח ישראל על מנהגן: ומעתה נכתב אשר ראינו לפלפל בקצת דברי אמ"ו הגאון נר"ו וחלילה לנו שיהיה דברי הש"ג לדבריו בפסק כי אם בפלפל בעלמא וכבר ראינו לתרצו בכל מאי דאפשר: כבר הארכנו בעניין התנאי שא"א לומר בכוונת שום מחבר שיהיה התנאי שיחולו הקידושין אלא שלא תזקק לייבום ומזה כמעט דבריו הראשונים כולם קשי' להעמידם ואולי לא כתב כן כי אם לדעת הב"ח ונח"ש שהבינו כן לדעתו אבל לדעתי גם הם לא כוונו לזה ודי בזה: ועוד ידינו פשוטה לתרץ גם לפי סברתו מאי שהקשה על הש"ס הגוזל וזה לשונו צריכין ליישב מא' דאמר אלא מעתה כו' תיפוק בלי חליצה הא אמרינן בריש יבמות יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ופי' רש"י שכופין אותו לחלוץ א"כ קש' מאי קא פריך תיפוק בלי חליצה שהרי כופין אותו לחלוץ וכן הוא בטור סי' קס"ה כל היכי שגבי בעל כופין אותו להוציא ביבם כופין אותו לחלוץ עכ"ל והנה באמת זאת הקושי' גם בלאו הכי קשה כיון דגבי בעל מסברא אתי' שכופין אותו להוציא מפני שממקתו קרא למה לן א"ו דאיכא למימר דבאמת גם תקנת חכמי' הו' ממה שגלי לן קרא ביבם וא"כ הכי נמי דבאמת לפי סברת המקשה הזה דאזלינן בתר אומדנא דתיפוק בלי חליצה ה"נ הוי מוקמינן קרא להכי שתיפוק בלי חליצה כלל והאומדנא הזאת אתי קרא לאשמועינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דבקרא מצינו כפי' לחליצה אדרבה משמע דאין חוסמין אותה סתם דמשמעו שום איגוד לא יהי' לה אלא מאי דפירש"י שם דכופין אותו לחלוץ היינו לפי מאי דמסיק כאן דחליצה ב' ממה דטב למיתב טן דו כו' לכך פי' לשם אחר שגלי דאין חוסמין אותה ומסקנת הש"ס כאן דחולצת צריך לומר שכופין אותו לחלוץ דבלא"ה הי' חסימה ממילא דו"ק וכ"ת מתחילה למה עלה כלל על דעת הש"ס דתיפוק בלי חליצה אחרי שיש תיקון בכפיי' החליצה וא"כ קדשה נפשה בזה י"ל דכל שאנו באין לה מצד כוונתה ולא נאמר דטב למיתב טן דו כו' הא ודאי לא קדשה נפשה כלל ד' יימר דאתרמי לה כופין ואגידת שעה לא תהוי לה: ועוד הא מילתא לאו בידה הוא דמיד שקדשה בכך אין בידה שיהא באופן שנכוף אותו לחליצה כל שלא גלתה לנו התור' בכך והרי זה כמתנה על מה שכתב בתורה דו"ק במ"ש לעיל: ובלאו הכי נמי איכא למימר דהקרא אתי לנפלה לפני מוכה שחין שנעשה אחר הנשואין שלה או למוכה שחין שנפלה מנשואין לדעת התוס' וקושי' המקשה למוכה שחין שהיה אחיו קודם הקידושין שלה או מן אירוסין וכדעת הפוסקים דסבירי ליה אחיו היוצא מכלל דת יהודים אח"כ לא אמרינן אדעתא