מעיל צדקה יז

לחוש לעקור ד"ת ה"נ הכא אמרינן מי יימר שלא עקר וזה פשוט. שוב ראיתי תשובת ר' אהרן ששון סי' ס"ד הרגיש בקושיא זו וכתב ליישב וזה לשונו ולתרץ הקושיא הזאת א"ל מאי קאמר התם גמרא דלא אזלינן בתר עקור התנאי היינו משום דהוי ממונא ומ"ה התם באונאה אף על גב דספק עקר עם כל זה בעינן דידע דקא מחיל וכן נמי היכי דוודאי עקר כגון שאר כסות ועונה מהני דידע וקמחיל אבל באיסורא כגון הכא כמ"ש שלא ישא אשה דליכא דררא דממונא וודאי דאזלינן בתר עקירת התנאי וכו' ודבריו תמוהין מאוד הא פסק תו' הלכה כרב מטעם דהוי מלתא דאיסור' ובאמת הוא בעצמו הרגיש בזה ומחלק בין צד ממון בין צד איסור אבל זה ליתא דהא השתא הכל בלכתחילה קיימינן כמו שכתב הרא"ש וא"כ וודאי אידחי דבריו וצריך עיון ונחזור לנדון דידן דלפי מה שפרשתי דבעי הרא"ש דהכל תלוי בתחילת התנאי אי עקר ד"ת או לא ובנ"ד בתחילת התנאי עקר ד"ת שלא תזקק לייבום ואף אם נאמר להקל ביהודי היוצא מדת היהודים לאמונה אחרת דלא מקרי ודאי עקירת דת כיון דא"ל דהלכה כמ"ד שאינה זקוקה לפני יהודי היוצא מדת יהודים לאמונה אחרת אבל בנ"ד מקרי וודאי מתנה עמ"ש בתורה וגם אין ללמוד היתר והאי דריש פרק המגרש ר' טרפון אמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה ומקשה בגמרא עוקר איהו קא עקר וכו' ומסיק אלא גורם לעקור ומקש' אלא מעתה בת אחיו לא ישא דהא ג"כ גורם לעקור היינו פירכא כלומר הן הן דברי רבא דאמר כולהו אית להו פירכא ש"מ היכי דאינו ודאי עוקר לא מקרי מתנה עמש"ב דשמא יהיה לה בנים או שמא תמות היא מקודם היינו כגורם ועוקר כמו התם דלאו איהו קא עקרא דלא סגי' דלא מנסבת לאחוה א"כ בנ"ד שהתנאי בפירוש שלא יחולו הקידושין שאם תפול לפניו לדעת הירושלמי דמקרי מתנה עמש"ב אין זה גורם אלא כאלו עקר בידים ומהגמר' הנ"ל יש לתפוס על הרא"ש בתשובה הנ"ל כתבתי שם בספרי לב"מ ואין כאן מקומו ונחזור לראשונות לפי מה שהוכחתי ופרשתי דברי הת"ה דע"כ הגמ' דפ' הגוזל איירי דאדעתא דהכי לא קדשה כלומר שלא חלו הקדושין למפרע וס"ל דהירושלמי איירי ג"כ בכה"ג וס"ל דבכה"ג מקרי מתנה עמש"ב א"כ מי יקל ראשו נגד הירושלמי ואף דתלמודא דידן חולק וס"ל דכה"ג לא מקרי מתנה עמש"ב כבר תי' דהתם אינו מתנה בפי' אבל הכא מתנה בפי' אלא שבת"ה מפקפק על זה בתשובת מיימוני וכתוב דהוי כמו שהתנה בפי' וכו' ע"כ אי אפשר לומר כן דא"ת שהוא כמו התנה בפירוש א"כ וודאי יש לאסור שלא התירו אלא מן אירוסין ולא מן הנשואין אלא צריכין לחלק דהתו' לא כתב כך אלא מן הסתם ולא במתנ' בפי' וע"כ צריכין לחלק דהתם לא הוי כמו מתנה בפי' ומשם יש לאסור בנ"ד דהא איכא למימר כיון דאינו מתנה בפי' להכי לא מקרי מתנה עמ"שב אבל בנ"ד שע"כ צריכין להתנות בפי' דאל"כ אין להתיר בנישואין וכיון שצריכין להתנות בפי' אין להתיר משום מתנה עמש"ב כמ"ש הירושלמי ומ"ש בתשובת מיימן משמע שהוי תנאי בפי' דגילוי דעת מהני אבל לא בפי' לגמרי דא"כ לאן מהני כלל וזה ברור לדעתי ומזה הטעם יש לאסור בנ"ד וודאי ביהודי היוצא מדת יהודים לאמונה אחרת אין לזוז מפסק הרב בהגה"ה כמ"ש לעיל דאין זה וודאי מתנה עמש"ב דהא בדברי האומרים דיהודי היוצא מדתו אין צריך חליצה וא"כ לא מקרי עקר וודאי אבל בנ"ד יש לאסור כדאמרינן ודו"ק. אלא שיש לצדד להתיר כי בלא"ה צריכן לדקדק למאי שפרשתי לעיל דהת"ה מפרש להירושלמי ג"כ איירי בכה"ג שמתנה שלא יחולו הקידושין למפרע וצריך טעם באמת אי מיירי בכה"ג למה יהי' מקרי מתנה על מה שכתב בתורה ודוחק לומר משום איסור בעילת זנות דה"ל לפרש דפשט דברי הירושלמי משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה לעניין ייבום ויש לפרש שהירושלמי אזל לשיטתו למאי דאמרינן בירושלמי בפרק המגרש הישב כו' היאך הי' מתייבמון ולא נמצא זה מתנה על מה שכתב בתורה אר"י בר בון כבר איתמר וטעמא תמון התורה אסרתו עליו ברם הכא הוא אסרה עליו ע"כ וכתב על זה הרשב"א בחידושיו וז"ל הרי שהקשה לזה במתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל היפך ממה שפירשתי וצריך דקדוק א"כ מאי קושי' לדברי הירו' כ"ש דהוי מגורשת ובין לרבנן ובין לר"א קשיא אמאי אינו גט גמור אפילו לגבי ראובן זה שהתנה עליו ונראה דלאו מתנה על מה שכתב בתורה קאמר אלא ה"פ נמצא זה במעשה כמתנה על מה שכתב בתורה כלומר כמבטל וכל מעשה שהוא מבטל על מה שכתב בתורה מעשה בטל שאי אפשר לומר כאן תנאי בטל ומעשה קיים דהא לא א"ל לא סגי דלא מנסבת להאי כמו שכתבתי עד כ"ל ומצינו למידן דהירושלמי ס"ל